נאום עבד אל-נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה: כתוצאה מפירוק האיחוד עם סוריה ב-1961, עבד אל-נאצר הסיק כי שוררת חוסר-בהירות אידיאולוגית בנוגע לאיחוד הערבי ולתפקידה של מצרים בהובלתו של תהליך רב-חשיבות זה. גם אם לנאצר היו ספקות לפני האיחוד עם סוריה בשל חוסר-הבהירות האידיאולוגית, ספקות אלה הוסרו כליל לאחר פירוק האיחוד עם סוריה. יתרה מזאת, היה צורך לשקם במהירות את היוקרה של מצרים כמנהיגת העולם-הערבי. על כן, הבהירות האידיאולוגית היתה נדרשת לנוכח החלל-הריק שנוצר לאחר פירוק האיחוד בין מצרים לסוריה – אם לא מעשית (איחוד בפועל) אז לפחות מילולית (אידיאולוגית). המצע האידיאולוגי המעודכן כונה "אמנת הכוחות העממיים". אמנה זו סקרה, בתחילה, את תפקידה של "מהפכת הקצינים" במצרים, סיבותיה, משמעותה וייעודה. כבר בתחילת האמנה, הובאו ששת העקרונות ש"נמסרו" מהעם המצרי לידי "חלוצי המהפכה שגויסו מקרב הצבא", והם אלה שביצעו את מהפכת יולי 1952 שנבע מ"רצון העם המצרי". הלוליינות המילולית הזאת נדרשה כדי להראות לעיני-כל שהצבא המצרי והעומד בראשו – נאצר – מגלמים בתפקידם את "רצון העם המצרי". ואלה הם ששת העקרונות שהובאו באמנה:

1. העיקרון הראשון היה, כי יש לחסל את האימפריאליזם והנלווים אליו מקרב הבוגדים המצרים, לשם עמידה בפני השתלטותו של הפיאודליזם.

2. העיקרון השני היה, כי יש לחסל את הפיאודליזם לשם עמידה בפני ניצולם של מקורות ההון לטובת קבוצה של קפיטליסטים.

3. העיקרון השלישי היה, כי יש לחסל את המונופולים ואת השתלטותו של הקפיטל על השלטון לשם עמידה בפני ניצול.

4. העיקרון הרביעי היה, כי יש להקים צדק חברתי לעמידה בפני המזימות שמגמתן החלשתו של הצבא, וניצול כוחו הנותר למען איום על החזית הפנימית שהיתה דרוכה לקראת המהפכה.

5. העיקרון החמישי היה בדבר הקמתו של צבא לאומי חזק, כדי לעמוד בפני הזיוף הפוליטי שניסה לטשטש את ציוני האמת הלאומית.

6. העיקרון השישי היה להקים חיים דמוקרטיים בריאים.

באמנה דובר גם על "הכרת המפכה", "תולדות המאבק המצרי", "לקח התבוסה" של מהפכת 1919 "על הדמוקרטיה הנכונה", "הגשמת הסוציאליזם ובעיותיו", "האיחוד הערבי" ועל "מדיניות חוץ". כאשר הוגשה האמנה לציבור המצרי, הדבר נעשה בשידור חי באמצעות רדיו קהיר, ב-21 במאי 1962.

במאי 1962, התקיימה הישיבה הרביעית של הועידה הלאומית בקהיר שדנה בנושא "האחדות הערבית". נושא זה היווה הזדמנות בלתי-חוזרת מבחינתו של נאצר להשמיע את דבריו ולנתח את המשגים שנעשו בתקופת האיחוד עם סוריה.

עבד אל-נאצר התייחס באריכות ובפירוט רב לתקופת האיחוד בין מצרים לסוריה. הדברים שודרו מלואם ברדיו קהיר, והם נועדו כדי להשמיע את השגותיו בעניין זה לכל העולם-הערבי.[1] סביר להניח שדבריו נשמעו היטב ובקשב רב, מקצה העולם הערבי ועד קצהו, וזאת בעיקר לנוכח דמותו ותדמיתו של עבד אל-נאצר בציבוריות הערבית. הדי הנאום הגיעו גם לאוזני אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז שהחלו לתכנן, יחד עם אחרים, את הצעד הפוליטי-אידיאולוגי הבא שלהם.

כבר בפתיחת הדברים, נאצר התייחס לנושא עצמו שעמד על הפרק - האחדות הערבית: "בהיותי אדם זהיר הבהרתי בזמנו, כי יש צורך בשהות כדי ללמוד שאין לבלבל את העמים ולהוביל אותם לעבר אחדות... ופתאום לדבר על איחוד פדרלי, ואחר-כך על איחוד קונפדרטיבי,[2] ושוב ניתוק. העם (הערבי) חייב להתבסס על יסודות מושלמים. באותו זמן השיבו המנהיגים הסורים, כי הם מעונינים באחדות. אמת היא, שהעם הניע את כל המנהיגים לצעד זה. היתה זו מעין כפיית רצון-העם. כל אחד מהמנהיגים האלה דימה כי יזכה בהישג כתוצאה מהאחדות". נאצר הטיל אשמה על המנהיגות הסורית של 1957 בכך שהיה להם מניע אישי לפעול למען איחוד עם מצרים, וזו הנקודה החשובה כבר בתחילת דבריו.

וכך, המשיך נאצר לנתח את המעשים והמחדלים שהיו בתקופת האיחוד עם סוריה, והוא אף סקר את הקשיים שעמדו בפני האחדות בין מצרים לסוריה, לרבות ניסיונו של המלך סעוד לשחד את עבד אל-חמיד סראג'. לא רק זאת, לצד החתירה הפנימית נגד האיחוד מצד שאר מדינות-ערב, נאצר האשים גם את ישראל והאימפריאליסטים בכך שהם שיתפו פעולה עם הקומוניסטים והריאקציה הערבית נגד האיחוד. "בתוך סוריה נתקלנו בריאקציה, בקומוניסטים ובאופורטוניזם. הריאקציונרים העמידו פנים כאילו הם תומכים באחדות, ובאותו זמן הם השתמשו למטרותיהם בכספי המלך חוסיין. הוא הדין לגבי הקומוניסטים שמהיום הראשון של האחדות עשו יד אחת עם הריאקציה בסוריה נגד האחדות".

לעניין הקומוניסטי ותפקידו התייחס נאצר פעמים אחדות בעבר. אולם לצד הגינויים בריש גלי, נאצר לא היה עיוור לכך שהטלת אשמה באמצעות המילה "קומוניסט", היתה עניין רווח בפוליטיקה הערבית של אותה עת – כפי שיובהר בהמשך. לטענת נאצר, "חתירתם של הקומוניסטים בסוריה, הניעה אותם לשתף-פעולה אפילו עם הריאקציה נגד חוק הרפורמה האגרארית, בעוד הם דוגלים בהלאמת הקרקעות ומסירתם לידי העם".[3] בהמשך דבריו של נאצר, הוא העלה את אחת הטענות החשובות ביותר שגרמו לפירוק האיחוד. דהיינו, הכוחות הצנטריפוגליים הקיימים בסוריה, חזקים מכל הרעיון של אחדות בין-ערבית. "תופעות רבות", אמר נאצר, "שרדו מהתקופה שלפני האחדות, כגון, האיבה המפלגתית הקשה וסכסוכים ישנים בין מדינאים ותיקים. כיום אנו מוצאים בסוריה אנשים החיים בשפע וכל טוב". לצד הביקורת על אופייה של הפוליטיקה הסורית, לדעת נאצר, מצבה הכלכלי של סוריה השתפר לעין-ערוך בעקבות האחדות, וזאת בשל מדיניות הלאמת הקרקעות ו"חוק הרפורמה האגרארית", שהותקף מכל עבר. בהמשך הראיון, נאצר הביא דוגמאות אחדות, כדי להדגים את הדיאגנוזה שלו על הפוליטיקה הסורית ועל אישים אחדים שדחפו במרץ לאיחוד של 1958. וכך תיאר נאצר את התפתחות הדברים מייד לאחר כינון האיחוד מנקודת מבטו:

"אחרי האחדות, היו בסוריה אנשים שכל אחד מהם ביקש להשתלט ולהיבנות מהאחדות. רצינו ללכד את כל הגורמים ולהתעלם מזרמיהם. עוד ביום הראשון של כינון הממשלה, בפברואר 1958, ביקש אכרם אל-חוראני להדיח את עפיף אל-ביזרי מפיקוד הצבא בגלל היותו קומוניסט. אמרתי לחוראני: כיצד אפטר את מפקד הצבא יום אחד אחרי שניהלתי עמו ועמך, יחד, משא-ומתן על האחדות? הבהרתי, כי יש להמתין ולראות כיצד ינהג ביזרי בעתיד. הוויכוח, שבו נכח גם עאמר, נמשך עד לאור הבוקר. הם עמדו על כך שביזרי יודח, ואילו אני גמרתי אומר לא להדיחו בלי סיבה. כך נתגלה החיכוך הראשון ארבעה ימים אחרי כינון האחדות. מאוחר יותר הובהר לי כי הם ביקשו למנות איש מאוהדיהם שישתלט על הצבא. אח"כ התפתחו נסיבות שונות. ביזרי התפטר, ואז הם ניסו שוב למנות איש מאוהדיהם בצבא. לפיכך, היתה הבעיה שעמדה לפנינו בסוריה, בעיית האופורטוניזם. זכור לי שאחרי ההפיכה בעיראק נערכה פגישה בה השתתפו עאמר, סראג', עוודאללה, מוסטפא חמדול ואכרם אל-חוראני. חוראני אמר בפגישה זו: 'אנו חייבים לטהר את עצמנו. בתוכנו בממשלה יושב שר בוגד המקיים קשרים חשודים עם האמריקאים ועם ברית-בגדאד'. אני אמרתי: זהו דבר מוזר. מיהו השר הבוגד? חוראני אמר כי מדובר באמין אל-נפורי.[4] אמרתי, כי בשום פנים ואופן לא אוכל לקבל האשמות סתמיות בצורה זו וכי המאשים חייב להוכיח שהשר הוא בוגד. אני לא אפטר אותו מהממשלה או אדון אותו לכף-חובה רק על סמך דבריך. חוראני עמד על כך שאין להשאיר את השר הנזכר בממשלה, ואני הדגשתי לפניו כי לא נוכל לפעול באווירה כזאת של אשמות. ברור שהכוונה היתה חיסול אנשים דבר שאני מתנגד לו"... "כך היתה התנגשות עם אכרם אל-חוראני. היתה זו התנגשות עם האופורטוניזם. אחר-כך בא צלאח אל-ביטאר ומסר לי שסראג' עשה כך וכך וכי הוא נלחם בבעת'יסטים. למחרת הזמנתי את סראג' ואמרתי לו את הדברים המיוחסים אליו. הרי זה משגה, הוא נשבע, וכי אין שחר לדברים האלה וזהו ניסיון לפגוע בו על רקע אישי. הפגשתי את סראג' עם ביטאר, וביקשתי מהאחרון לחזור על דבריו בנוכחות סראג'. הוא התבלבל ולא יכל לומר דברים מוגדרים".

עבד אל-נאצר מצטייר כאן כדמות שמפשרת ומבררת את העובדות לאשורן, בסבך התככים הפוליטיים בין אישים סורים שונים. זוהי הדמות "האבהית", אבי האומה הערבית החדשה, שנאצר רצה להצטייר בה. הציבור הערבי בכללותו קיבל ברצון רב, מתוך כמיהה עזה למנהיגות פטריאכלית לעיתים עד כדי עיוורון, את הדמות הסמכותית והמפשרת ברוחב-לב, כפי שעלה בדבריו. נקודה חשובה אחרת הנובעת מדבריו היא, עירוב התחומים בין פוליטיקה וצבא. עניין זה, יקבל ביטוי ברור בכתביהם של אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז כבר בתחילת 1963, מתוך ראיית הנולד ופיכחון פוליטי הנובע מהיכרות אינטימית של החיים הפוליטיים בעולם-הערבי. וכך ממשיך עבד אל-נאצר לתאר את מסכת האינטריגות שליוו את תקופת האיחוד:

"פעם ביקשתי להתייעץ בקשר למינוי ראש המועצה המבצעת וכולם יעצו לי למנות את סראג' ואומנם כך עשיתי. לאחר זמן-מה התלונן השר עבד אל-כרים על סראג',[5] ואז אמרתי לו: הרי בעצמך הצעת את סראג' לתפקיד זה. הוא השיב לי: אני הצעתי אותו לתפקיד זה כדי שאויביו יתנפלו עליו ויחסלוהו. שאלתי את עבד אל-כרים: האם עצות מסוג זה אתה משיא לי? אלו הן דוגמאות של אופורטוניזם והתככים שעמדו בדרכנו ושיתכן שבגללם הולכנו שולל בידי כמה אנשים וקצינים. אינני מכחיש שנעשו משגים, שכן הקצינים המצריים שהיו שם עשו משגים והוא הדין לגבי הפקידים. כל אחד עלול לשגות..., אך לא ניתן לתקן דבר שנשבר".

"אח"כ בוצעה הפיכת ה-28 בספטמבר (1961) והם קיללו וגידפו את האחדות ואת עבד אל-נאצר כשלכל אחד מהם יש מטרה משלו. הוכח כי ישנם קצינים שקיבלו כספים, וכי מאמון אל-כוזברי[6] קיבל מיליוני לירות, ואילו חיידר אל-כוזברי קיבל כספים מהמלך חוסיין לביצוע ההפיכה. כידוע ניגש האחרון לביתו של עאמר כדי להורגו, אך עאמר לא היה בבית. כן הוכח שפייסל אל-חוסייני קיבל כספים ושהוצאו 12 מיליון לירות שעדיין לא ידוע מי קיבל אותן. אני סירבתי אז להתמקח, שכן מוטב להגיע לניתוק ולהיאבק שוב למען האחדות ובלבד לא להתמקח עם אנשים שביצעו את ההפיכה".

בהמשך דבריו של עבד אל-נאצר הוא התייחס באריכות לתפקידם של הקומוניסטים בסוריה ובעולם הערבי בכלל: "הריאקציה לא נסוגה, אך בטוחני שהיא הולכת לקראת קיצה ואין מנוס מהתנגשות מלאה בין הלאומיות והריאקציה בסוריה. זהו דבר שאין מנוס ממנו, שכן הלאומיות בסוריה לא תרכין ראש בפני שיטות הריאקציה".

"אשר לקומוניסטים, הרי איבתם לנו בסוריה ובלבנון אינה יודעת גבול. הם עושים יד אחת עם המלכים חוסיין וסעוד ועם כל הגורמים – עם הטורקים ועם ברית-בגדאד, כשהדבר היחיד שמפחיד אותם הוא עבד אל-נאצר ורע"ם, וזאת מפני שאנו דוגלים בעקרונות ורעיונות, ומפני שאנו השמטנו את הקרקע מתחת לרגליהם".

"הקומוניסטים מצאו הזדמנות בעיראק שם רצחו בני אדם, גררו את גופותיהם וקברו אותם חיים. על כך העידו התמונות שראינו. ראינו את מרחצי-הדמים ההמוניים שהם ערכו. האם סבורים הקומוניסטים שהעם הסורי יניח להם לעולל לו כשם שעוללו בעיראק? העם הסורי יגרור את גופותיהם לפני שיגררו את גופותיו שלו. הוא יתלה אותם לפני שיתלו אותו".

"אם הם למדו לקח ממרחץ הדמים שערכו בעיראק והגיעו למסקנה שעליהם לפעול על-ידי הולכת שולל ושיתוף פעולה עם הריאקציה כדי להשתלט שוב בסוריה – הריני לומר להם, כי זהו חלום רחוק שלא יתגשם, כי הלאומיות הסורית לא הרשתה לאיש להשתלט עליה. אף-על-פי שהולכה שולל לזמן מה, הרי אי-אפשר להוליכה שולל כל הזמן. היוכל האופורטוניזם, שראשו עומד כיום אכרם אל-חוראני,[7] להוליך את האנשים שולל? חוראני ניגש לקצינים ואמר להם: הנטרפה דעתכם עד כדי כך שתבקשו אחדות? הרי, אם נאצר ישוב לסוריה, (הוא) יציב עמודי תליה לכל מבצעי הפיכת ה-28 בספטמבר".

"אני שואל: בשביל מי הצבנו עמודי תליה עד כה? הרי אנו לא עשינו זאת. מי שרצה להציב עמודי תליה הוא אכרם אל-חוראני. הוא רצה להשתלט על הצבא ומינה אנשי שלומו כדי להגשים את שאיפותיו והוא מוכן להקים עמודי תליה לכל אדם חוץ מחוראני עצמו. אולם אנו לא הקמנו עמודי תליה לאיש. הדברים הנשמעים היום מפי אכרם אל-חוראני והקומוניסטים, מטרתם היא העברת האנשים הטובים מן הצבא. הכוונה היא לאנשים הדוגלים באיחוד ובלאומיות הערבית. אכרם אל-חוראני והקומוניסטים משמיעים דברים אלה בשעה שהם עורכים תוכנית לחיסול אלה הדוגלים באיחוד ולאלה התומכים ביסודות הלאומיים, מפני שהם חוששים מהאיחוד. הם מכריזים, כי נאצר יציב בשבילם עמודי תליה, ואילו באותו זמן הם מכניסים לכלא אל-מאזה[8] אנשים בכירים. הם עצרו 65 אנשים, לאחר מכן עוד 12, ושוב עוד 15. המעצרים בצבא הסורי – בקרב קצינים הדוגלים באיחוד הערבי ובקרב החיילים והמשק"ים הדגולים בשאיפה זו – נמשכים".

"באותו זמן שהם מבצעים מעצרים, הם מכריזים שהם פועלים למען האיחוד. הם הרכיבו ועדה הכוללת חברים המתנגדים לאיחוד. אכרם אל-חוראני התחיל כבר מתחילת החודש זה להתקיף אותנו, להתקיף את האיחוד ולהתקיף את מצרים. זה לא הגיוני שהאיחוד יוקם על-ידי איש התוקף את האיחוד. הוא מעונינים שהפיצול ימשך כדי שהוא יוכל לשלוט. זהו הנושא המעניין את העם הסורי ועל-סמך זה הוא יצטרך להחליט. אני בטוח שהעם הסורי לא ייתן לריאקציה שום פתח, מאחר שזהו נגד ההתפתחות הטבעית של ההיסטוריה ונגד עצם טבעו של העם הסורי".

"האופורטוניזם לא יוכל לפגוע בעם הסורי מפני שהוא חזק ממנו. כן, לא יוכלו הקומוניסטים לגרור על האדמה (את) גופותיהם של בני-העם הסורי, מאחר שהוא יגרור אותם לפני שהם יעשו לו זאת. אכרם אל-חוראני והקומוניסטים לא יוכלו לפגוע בצבא הסורי, כיוון שתמיד הוא נשא את דגל הלאומיות הסורית והלאומיות הערבית. אין האיחוד דבר קל, זהו דבר קשה. לפני ההפיכה של שנת 1952 לא הסתכלנו אל מה שמעבר לחצי האי-סיני. מה שנתן לנו להתעורר זוהי מלחמת פלסטין בשנת 48. אנו התעוררנו לאחר שפגע בנו אסון גדול, ואז התחלנו להסתכל אל מעבר לחצי-האי סיני והרגשנו כי תקוות הערבים ותקוותינו הן משותפות. אחר-כך נענינו לאיחוד ברצון. אכרם אל-חוראני טען למן היום הראשון, שהאיחוד הוא אימפריאליזם מצרי וכי אין בו שותפים. עלינו היה למנות את מי שהם רוצים, את אנשי שלומם, ולתת להם שלטון של המשרות השונות, שאם לא כן האיחוד הוא השתלטות מצרית".

"גם הריאקציה, שהסכימה לאיחוד, דקרה אותו מהגב כבר ביום הראשון. כל אחד חשב, שאם הוא ילחם באיחוד הוא יוכל לתפוס את השלטון וסוריה ולאלץ את העם הסורי לפעול לטובת שכבת הנצלנים. הפגיעה באיחוד חתרה להחזיר את השלטון של השכבה בדיקטטורית והריאקציונית לסוריה. האופורטוניסטים מנפנפים בסיסמאות הסוציאליזם, החירות והאיחוד, ואילו את האיחוד הם דקרו מן הגב, בסברם שעל-ידי תמרון פוליטי נאפשר להם ליטול את השלטון בסוריה בידם. גם הקומוניסטים לחמו באיחוד בחשבם שזה ייתן להם אפשרות להפיץ את הקומוניזם בסוריה. ואילו ישראל, לחמה באיחוד מאחר שהיא בכלל נגד איחוד ערבי. היא רוצה צבאות ערביים מפוצלים. הוא הדין לגבי הריאקציה הערבית וברית-המרכזית שנלחמו באיחוד. כאשר הגענו להפיכה של 28 בספטמבר 1961 האם היינו צריכים להתייאש? לא ולא, אנו נילחם מחדש ואנו מאמינים, כי העם הערבי, הן במצרים והן בסוריה, יתגבר על אויביו. העם הסורי יוכל להתגבר על תמרוני הריאקציה, האופורטוניזם והקומוניסטים, והוא (העם הסורי) עתיד להקים בארצו שלטון לאומי מקודש ויעיל שיאפשר את חידוש האיחוד הערבי (עם מצרים)".

למרות כל האמור לעיל, האיחוד עם מצרים הכשיר את הקרקע לקליטת רעיונות סוציאליסטים, שעוררו את המעמדות השונים בסוריה ליטול חלק בשינויים כלכליים וחברתיים שהתחוללו בתקופת האיחוד. כך, שבאופן תודעתי-פוליטי החברה הסורית, לפחות בחלקה, היתה נכונה להתמודד עם התפיסה של מוביליות חברתית, שלטווח ארוך נתנה את אותותיה בדרכה העצמאית של סוריה במישורים שונים, הן כלכלית והן פוליטית. יתרה מזאת, האיחוד עם מצרים, למרות כישלונו, עורר גל מהפכני בסוריה עצמה וברחבי העולם-הערבי.

כאשר הסתיימה תקופת האיחוד שבין מצרים לסוריה בספטמבר 1961, בהפיכה צבאית שנעשתה בידי קבוצת קצינים סורים ששלטה בעמדות מפתח בצבא, הונח היסוד להתפתחות קו פוליטי וחברתי, השונה מזה שהיה עד כה. קבוצת קצינים זו לא היתה הומוגנית מבחינה פוליטית, ופעלו בה שתי קבוצות בעלות נטיות שונות: הקבוצה הימנית ששללה באופן מוחלט את האיחוד עם מצרים, וקבוצה השניה דגלה באיחוד עם מצרים, אך על בסיס של יסודות חדשים, שלפיהם סוריה היא בת-ברית שוות-ערך למצרים. לדעת קבוצה זו, איחוד מחודש על בסיס פדרטיבי ינטרל את הדומיננטיות של מדינה אחת על רעותה – ובעיקר זו המצרית על סוריה. ואכן, בשנים 1961-1962 התקיימו פגישות אחדות בין סוריה למצרים כדי לדון על אפשרות זו. אולם, נשיא מצרים עבד אל-נאצר, סירב לדון בהסדר חדש על בסיס של פשרה, והמשא-ומתן הופסק תוך כדי האשמות הדדיות בעיתונות המצרית והסורית.

כאמור, המשטר החדש בסוריה היה מורכב משתי קבוצות עיקריות, כאשר הפלג השמרני שאף לשמר את הסדר והחברתי והכלכלי שהיה קיים עד לאיחוד עם מצרים, תוך כדי החזרת השיטה הקודמת על כנה. ברוח זו התבצעו מספר צעדים כגון, בוטלה הלאמת הבנקים והואטה הרפורמה האגרארית תוך כדי העדפת בעלי-הקרקעות הגדולים. צעדים אלה עוררו את האגף הרדיקלי-מודרני, בקרב קציני הצבא, לפעול במטרה לבלום את החזרת השיטה הישנה כפי שתוארה כאן בקצרה. מעט לפני הגשת "אמנת הכוחות העממיים" במצרים, האגף הרדיקלי תפס את השלטון בסוריה באפריל 1962. לאחר נאומו של עבד-אל-נאצר, בזמן שהועידה דנה ב"אמנה" ועסקה רבות הן האיחוד והן בתפקידיהם של סורים אחדים בהכשלת האיחוד, אי-אפשר היה להשאיר את הזירה הבין-ערבית ללא תגובה סורית נאותה.
==

[1]רדיו קהיר, 27 במאי 1962. ארכיון משרד החוץ, מובא כנספח לתמצית מס' 3815, 6 ביוני 1962.
[2]התאגדות של מדינות אחדות בתחום מסוים או בתחומים מסוים מבלי לפגוע בעצמאותן וריבונותן.
[3]זאת גם הנקודה החשובה שהעלה הפלג המרקסיסטי של מורקוס ואל-חאפז בביקורת כלפי בקדאש במכתב שפורסם בעיתון אל-צאחפה ב-1959.
[4]סורי, היה שר-התחבורה בממשלת קע"ם עד ל-1961. השתתף בקרבות מלחמת-העצמאות ב-1948. ב-1954 היה נספח צבאי בבנדונג, ב-1955 היה מפקד אזור אל-חמה, וב-1957 התמנה לראש אגף מודיעין ולסגן הרמטכ"ל.
[5]בתקופת האיחוד, סראג' היה שר-הפנים בסוריה – התפקיד המשמעותי ביותר במסגרת קע"ם. לאחר פירוק האיחוד, סראג' הצליח לברוח למצרים, שם הוא קיבל מקלט מדיני.
[6]מאמון אל-כוזברי – 1918-1998. נולד בדמשק, לימד משפטים באוניברסיטת דמשק וכיהן כיושב-ראש הפרלמנט הסורי 1953-1954, בתקופת שישכלי. כיהן כראש-ממשלה לתקופה קצרה לאחר פירוק האיחוד עם מצרים ב-1961, ולאחר מכן כיהן כיושב-ראש הפרלמנט. לאחר הפיכת הבעת' ב-1963, כוזברי נאלץ לעזוב עזב את סוריה למרוקו שם התגורר עד למותו.
[7]בתקופת האיחוד, אכרם אל-חוראני כיהן כשר המשפטים וסגן הנשיא. חוראני שיתף פעולה עם הקצינים שפירקו את האיחוד בספטמבר 1961.
[8]כלא אל-מאזה היה, עד לאחרונה, בית-כלא לאסירים פוליטיים בסוריה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע "נאום עבד אל-נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה", 25 באוקטובר 2006, The Middle East Documents.

Ilias Murqus - The Lesson From The Experience

הפרק הזה מופיע בספרו של אליאס מורקוס "תולדות המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי" שיצא לאור ב-1964 בביירות. לאורך כל הספר, וגם בפרק הזה, ניתן ללמוד על העימות הגלוי בין מורקוס לבין חאלד בקדאש מי שהיה המנהיג הבלתי מעורער של המפלגה הקומוניסטית בסוריה ובלבנון. שימו לב גם למכתב שהתפרסם בעיתון אל-צחאפה ב-1959 המופיע באתר זה בשם "האמת על המפלגה הקומוניסטית בסוריה ובלבנון". ניתן להבחין כי בשני המסמכים האלה מופיעים טיעונים זהים נגד בקדאש. כמו כן, לאורך כל הפרק המופיע כאן, ישנם הסברים וביאורים המופיעים בסוף המאמר.

אליאס מורקוס: לקחי הניסיון[1]

א. קו התפתחות כללי ותופעות של התפוררות

המפלגות הקומוניסטיות שייכות, כמעט, לארגונים הפוליטיים הוותיקים ביותר בעולם הערבי; בסוריה ובלבנון הן למעשה הגופים הפוליטיים הראשונים. אף על פי כן, הישגיהן מזעריים. כיום הם נראים אפילו עוד יותר זעומים מאשר אי-פעם.

באלג'יריה החלה המפלגה הקומוניסטית להתנוון, לאחר שהיא ניתקה את עצמה מההמונים, אשר מצדם הצטרפו תחילה למפלגת העם "אל שעב" ולאחר מכן אל הפל"ן.[2]

במצרים, המפלגה הקומוניסטית המפולגת למספר רב של קבוצות, הגבירה את כוחה בשנים 1947-1946, 1951, 1956-1958. אולם היא נאלצה לבלוע מפלות רבות אשר הגדולה אירעה בשנת 1958 ואילך.

השפעת המפלגה הקומוניסטית בלבנון הגיעה לשיא בשנת 1947. ב-1950-1952 היא היתה עדיין בכותרות. בתקופה בין 1956 ל-1958 היא היתה בעלייה עד אשר היא נכנסה לשלב של התנתקות מוחלטת ב-1959. המפלגה הקומוניסטית הסורית הגיעה לשיא כוחה המספרי בשנים 1947 ו-1956. בתקופת האיחוד עם מצרים היא החלה להידרדר ומצב זה נמשך עד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת.[3] מצב עניינים זה דוחה את טענת המפלגה הקומוניסטית הסורית כי ההיסטוריה הוכיחה את נכונות השקפותיה של המפלגה בנושא האיחוד.

בעיראק, המפלגה הקומוניסטית זכתה לתמיכה ציבורית נרחבת בתנאים הקשים של מאבק נגד שלטונו של נורי אל-סעיד[4] ב-1947 ובתקופה שבין 1956 ל-1958. עם ביטול המלוכה ב-14 ביולי 1958 התרחבה השפעתה של המפלגה הקומוניסטית עד למפלה שנחלה התנועה במאבק המזוין עם המתקוממים ביום ה-8 בפברואר 1963.[5]

השאלה היא כה גדולה שאין כל אפשרות לראות בהן צירוף מיקרים או מזל רע אם משקיפים עליהן מנקודת הראות של תורת הסוציאליזם. האם הרדיפות אשר כוונו אל המפלגות הקומוניסטיות של ארצות ערב גרמו למשברים שפקדו אותן?

על כל פנים, אין כל השוואה בין הדיכוי שהיה מוטל על המפלגה הקומוניסטית הסורית, למשל, בתקופות מסוימות, לבין דיכוי הבולשביקים ברוסיה הצארית או דיכוי הקומוניסטים הסיניים בתקפותו של צ'אנג קאי שק. ובכל זאת, עלה בידם של הקומוניסטים הרוסים והסינים לבצע שתי ההפיכות. הפוליטית של תופעות ההתפוררות ניתן לומר כיום בצורה מסכמת כי המפלגות הקומוניסטיות של ארצות ערב נסוגו תוך כדי תהליך ממושך ומסובך. נראה כי דעיכה זו מבוססת על חוק אובייקטיבי. משמעותן הסוציאליסטיות הגדולות ביותר ולהקים את שתי המדינות הסוציאליסטיות הגדולות ביותר. בארצות כמו אינדונזיה, הודו, איטליה, צרפת או יוון הקומוניסטים אומנם לא הצליחו לכבוש את השלטון, אך עלה בידם להשתרש בארצותיהם וליצור קשר הדוק עם הפרולטריון ועם המוני סביבו. אין אנו רואים הצלחות דומות אצל המפלגות הקומוניסטיות הערביות. בידודן דומה לזה של המפלגות הקומוניסטיות של ארה"ב, בריטניה ומערב גרמניה, ובהקשר זה יש להצביע על הבדל משמעותי ביותר במצב הפוליטי, החברתי והכלכלי; ארה"ב, בריטניה ומערב גרמניה הן ארצות אימפריאליסטיות עם קפיטליזם משוכלל ורווחה יחסית, הגורמים לכך שהפרולטריון, בגלל המצב הכלכלי השפיר, נוטה לאמץ השקפות של סוציאל-דמוקרטיה ימנית. זאת בשעה שארצות ערב נמצאות תחת עול של שוד כפול; פנימי וחיצוני, המתבטא בעוני של מיליוני אנשים.

מהפכת אוקטובר הביאה את תורותיהם של לנין ומרכס גם אל ארצות המזרח. מה הסיבות לגורלן השונה של המפלגות הקומוניסטיות של המזרח-התיכון לאחר חמישים שנה?

מבלי להתעלם מהשוני הרב במצב ההתחלתי, ניתן לומר כי המבנה בארצות אלו הנו אחיד. ההבדלים אכן קיימים, למשל ברמת הדמוקרטיזציה ובאקלים החברתי-כלכלי, אשר השפעתם מתבטאת בכיוון זה או אחר. אולם הגרעין נשאר זהה: ניצול ודיכוי אימפריאליסטי גס, מבנה חברתי הקרוב למשטר פיאודלי, פיגור חברתי-כלכלי ועוני מקיף. לכן עלינו לחפש את התשובה במישור הגורמים הסובייקטיביים; מפלת המפלגות הקומוניסטיות בארצות ערב נובעת בעיקר מגורמים סובייקטיביים – דהיינו מפעילותן של מפלגות אלה ומהמשגים שהן עשו. אכן, האובייקטיביות של ההיסטוריה אינה אלא זה של מעשה אדם.

ב. שיטת ההתעלמות מהעבר ותוצאותיה
בולטת במיוחד העובדה כי המפלגה הקומוניסטית של סוריה, למשל, נמנעה מביקורת עצמית בכל צורה שהיא מאז היווסדותה. הנהגתה של מפלגה קומוניסטית זו נהגה לשנות את כיוונה המדיני והאידיאולוגי לעיתים כה קרובות עד כדי אובדן כיוון כללי. מפלגה זו עשתה לעיתים תפניות של 180 מעלות מבלי לטרוח ולהיכנס לניתוח הקו הקודם או ללמוד ממהלך ההיסטוריה על מנת להבינה, להפיק לקחים ולנסח מערכת רעיונות. להפך, הנהגה זו נהגה בכל פעם להכריס על הקו הישן כעל "בלתי תקף" ולהתעלם ממנו. ביטאון המפלגה, אל-נור, בגיליונו מיום ה-17 באפריל 1956, נזכר בתולדות מלחמת השחרור הלאומית נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי ותוקף את הסכם 1936, בכנותו "תמרון, שגיאה, בגידה". אך הוא שוכח לומר כי המפלגה הקומוניסטית הסורית היתה מעורבת ב"בגידה" זו וכי ביטאונה המפלגתי דאז "סאות אל שעב" היה שותף לאותה "שגיאה". וכאשר חאלד בקדאש, ב-6 באוקטובר 1956, מודה בעובדה כי לעמי ערב יש מאפיינים לאומיים משותפים ועומד על קיומה של כלכלה משותפת לכל ארצות ערב, כאשר הוא מקלל בו-זמנית את הציונים ואת הלאומנים הסורים בהאשימם בכך שהם שוללים את ה"שמש" – הוא שוכח כי הוא עצמו בספרו "הדרך אל העצמאות", דגל בדעה שונה, והוא אינו מסביר כיצד "השמש" פתאום מופיעה מול עיניו.

זאת השיטה הננקטת על-ידי המפלגה הקומוניסטית הסורית בכל נושא, ללא יוצא מהכלל. כל עמדה מבטלת את קודמתה, הלבן נהפך שחור והשחור ללבן. הבוגד נהפך לפטריוט והפטריוט נהפך לבוגד. כל זאת ללא כל הסבר או צידוק. העבר פשוט חדל להתקיים. יתכן כי המפלגה הקומוניסטית ראתה בשיטה זו כלי יעיל כל עוד היא לא גרמה לתגובה ישירה והמונית בקרב חברי המפלגה. אכן זו היתה מדיניות קצרת-רואי. מצד אחד, הקאדרים יתקוממו במוקדם או במאוחר נגד שיטה זו והדבר ישפיע לרעה על כוחה של המפלגה. מאידך, ולנקודה זו יש משמעות מיוחדת, גישה זו של התעלמות מן העבר מונעת את התפתחות המאבק לשחרור לאומי ואת הגיבוש של תורה ואסטרטגיה של המפכה. בתחום זה יש מגרעות רבות להנהגות הקומוניסטיות בעולם הערבי. הנהגות אלה דוגלות ב"עקרונות", "אמונות". יש להן "מדיניות", "שיטות" (אלפי שיטות) וסיסמאות – אולם אסטרטגיה אין להן. מצד אחד הן מתייחסות אל הדוגמה של המרקסיזם-לניניזם, ומאידך כל מפלגה ומפלגה נוקטת במדיניות המפלגתית משלה, ללא כל יכולת לגבש תורה משותפת של מהפכה ערבית.

הקומוניזם הערבי מאופיין על-ידי הפרדה מוחלטת בין תורה למעשה, פער עמוק בין העיקרון הרעיוני לבין הפעילות המעשית. הנאמנות לעקרונות נהפכת לדוגמטיות קפואה וחסרת תוכן, בעוד שהגמישות המדינית מגיעה לדרגה של אופורטוניזם בלתי מוגבל. הקשיחות הדוגמטית משלימה ומקזזת את התמרון הטקטי, בדיוק כשם שהתמרון הטקטי משלים ומקזז את הקשיחות הדוגמטית.

בשנים 1903-1925 גיבשו הבולשביקים בהדרגה את תורת המהפכה הרוסית וניסחו את האסטרטגיה שלה: המרקסיזם נהפך בכך תנועה חלוצית. הבולשביקים שמרו על קשר איתן עם המעשה, הם ליקטו התנסויות, עשו משגים וגרמו לסכסוך גלוי עם כל המחנות האחרים.

הקומוניסטים בסין פיתחו בין השנים 1920-1934 ופעם נוספת ב-1950 את תורת המהפכה הסינית על האסטרטגיה שלה, על בסיס המרקסיזם-לניניזם. גם הקומוניסטים הסינים רכשו ניסיון, עשו משגים ולא נרתעו מעימות גלוי עם שאר הקבוצות. התקדמות הדרגתית של עבודה עצמית – מעשית ועיונית גם יחד – במסגרת של אחדות בין תורה למעשה, תורמת לחיפוש אחר האמת. זו תכונה בסיסית בהתפתחותן של כל המפלגות המרקסיסטיות הגדולות. אולם אין למצוא דבר מסוג זה בקרב ההנהגות הקומוניסטיות הערביות בעלות האוריינטציה סטאליניסטית.

שלושת השלבים בתולדות הקומינטרן,[6] בשנים 1919-1934, היוו תקופה חלוצית לרוב הארגונים החברים באינטרנציונאל. הקומוניסטים הסורים, הלבנונים והפלסטינים עשו עוד באותן שנים צעד גדול קדימה במישור העיוני והמעשי גם יחד וזאת שהם אימצו את עקרון המאבק המשותף המהפכני הערבי.

כיום, שלושים שנה לאחר מכן, אין לשאלות האסטרטגיות הגדולות כל פתרון בפי ההנהגות הקומוניסטיות או בביטאוניהם.

ג. אומה ערבית אחת ומהפכנות נפרדת במישור האזורי

איזו הגדרה נותנים חאלד בקדאש וחבריו במפלגה לשאלות כגון "האומה הערבית", "הלאומנות הערבית", "האחדות הערבית"?

בהתבסס על תורת סטאלין, בשנת 1939 הם דחו את קיומם של מאפיינים משותפים של עמי ערב. הם שללו את קיומם של "אומה אלג'ירית", "אומה סורית" וכד', על אף היותן בשלבי התפתחות ראשוניים. הם טענו ב-1955-1956 – גם אז על סמך תורת סטאלין – כי לערבים יש תכונות לאומיות משותפות וכי יש להם חיי כלכלה משותפים מהמפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי על רקע המבנה הכלכלי המשותף. בשתי הזדמנויות אלה הם התעלמו מההגדרה המלאה שניתנה על-ידי סטאלין. במקרה הראשון הם שמו דגש על טריטוריה משותפת ועל "הישות הנפשית" המתבטאים בתרבות משותפת. במקרה השני הם התבססו באופן חד-צדדי על גורם הכלכלה המשותפת.

הגדרתו של סטאלין משנת 1913 היוותה סיכום ההיסטוריה הלאומית של החברה האירופאית מתוך כוונה לסייע למאבק הפרולטריון האירופאי לפני מלחמת העולם הראשונה. סטאלין טעה בכך שהוא העניק אופי אבסולוטי לחוק אותו הוא ניסח, וכתוצאה מכך הוא הגיע אל תורה קפואה בשאלה הלאומית – דבר הנוגד את השקפותיהם של מרקס, הגל ולנין על אופיים של חוקים. אישים אלה פירשו את החוקים כביטוי של מציאות דיאלקטית מוגבלת, כצילום של רגע מסוים, צילום צר, בלתי מושלם, יחסי. הסטאליניסטים הערביים אימצו את תורתו של סטאלין באופן בלתי דיאלקטי והשלו את עצמם כי תורה זו מכילה בתוכה את המהלך העתידי של ההיסטוריה, ובכך הם טעו.

כאשר הם החליטו לבסוף לאמץ את עקרון האופי הלאומי המשותף של עמי ערב, הם הכריעו את דבר קיומם של חיי כלכלה המבוססים על מסגרת כלכלית אחידה ובכך הם נטלו בידיהם תורה המתערבת במציאות. אולם ברור מעל לכל ספק כי מרקס, לנין ואף סטאלין לא הגדירו את תמונת "מסגרות כלכליות משותפות" כאילו היה זה מקרקעין משותף או יחידה גיאוגרפית-גיאולוגית משותפת, אלא מסגרת של ייצור משותפת הכוללת חלוקת העבודה החברתית במסגרות לאומיות, וכמובן הקיום של מרכזים כלכליים משותפים ושוק לאומי של תוצרת. תנאים אלה אכן היו קיימים באירופה מאז התפתחו שם המסחר והתעשייה וזאת תוך כדי התעצמות הבורגנות בתור כוח פוליטי. "אומה מהווה קטגוריה היסטורית מתקופת הקפיטליזם העולה". "התנועה הלאומית הנה תנועה בורגנית". "המאבק הלאומי מהווה מאבק בין מעמדות בורגניים". הייצור של טובין משותפים כגון חיטה, תמרים, זיתים, כותנה ונפט בארצות שונות אינו מהווה תוצאה של ייצור משותף.

הלאומנים הבורגניים והזעיר-בורגניים, עם כל האידיאליזם, המטה-פיסיקה, ההתלהבות והרצון שלהם, תוקפים את המרקסיזם ותובעים את חיסולו בטענה כי הוא מתרכז בנשוא הכלכלי וכורך את "מצב האומה עם הכלכלה". הם דוגלים בתפיסה אידיאליסטית וספיריטואליסטית של אומה ערבית אחידה מבחינה פוליטית וגיאוגרפית, אומה המבוססת על שפה, או על שפה וטריטוריה, או על שפה, טריטוריה וכוונות משותפות.בדחותם את הנושא הכלכלי ואת קיום המעמדות הם מתעלמים ממהלך ההיסטוריה ונוטלים מהאומה את דמה, בשרה ועצמותיה.

הסטאליניסטים נוהגים לפי עיקרון דומה, אם כי בדרכם הם. הם מעוותים את הכלכלה ואת ההיסטוריה הקונקרטית בכך שהם מתעלמים מהמצב הכלכלי האמיתי (מבחינה הפוליטית וחברתית וגם מנקודת הראות של האוכלוסייה) בתקופת האימפריאליזם. בהיותם מסונוורים על-ידי תורת סטאלין, הם שכחו לחלוטין את הניתוח האימפריאליזם שנעשה על-ידי סטאלין.

המערב השתלט על ארצות ערב בתקופה בה הקפיטליזם התעשייתי והפיננסי היה בשיא עוצמתו. המערכת הקולוניאלית ניצלה את פיגור החברתיות במסגרות החברתיות-כלכליות מצד אחד, ואת חולשתן המדינית והצבאית של הארצות אלה. מאידך, הוא הציף אותן במהלך ההתפשטות הצבאית, המדינית והכלכלית שלו, כולל בואם של מתיישבים מהמדינות הקולוניאליות. המבנה הכלכלי של כל ארצות ערב נהפך למבנה קולוניאלי. במילים אחרות, בארצות ערב נוצרה מסגרת כלכלית קולוניאלית המשלימה את כלכלת המדינות האימפריאליסטיות (אנגליה, צרפת, איטליה) בספקה להן חומרי גלם (כותנה, נפט ומגוון חומרי גלם אחרים). זאת בנוסף לשימוש בארצות ערב בתור שוק למוצרי המדינות הקולוניאליות. השלטון האימפריאליסטי יכול היה להתבסס היטב על-ידי פירוד מדינות ערב והחרפת הניגודים במבנה הכלכלי. ההתפוררות נבעה קודם מאופן הייצור הפיאודלי הפרימיטיבי (וזאת בנוסף להבדלים הגיאוגרפים ולהעדר קשרי תחבורה בין ארצות ערב). כעת היא קשורה קשר הדוק עם השתלטותם של יחסי הייצור האימפריאליסטיים. התצורות החברתיות הפיאודליות והשבטיות השתלבו במסגרת היחסים החדשה.
עמי ערב נאבקו נגד הקולוניאליזם; פה ושם הצטרפו גם הקומוניסטים במאבק הזה. אולם עבודתם היתה לקויה מלכתחילה. למשל, הם לא העריכו את ההסתננות הקולוניאלית בתוך האוכלוסייה. ההנהגות הקומוניסטיות פשוט לא היו מסוגלות להבין את הבעיות האלה. הם דחו את ההתנגדות למתיישבים, בכנותם אותה "גזענות", במקומה הם דגלו בסיסמת "האהבה הבינלאומית" בין המדכא למדוכא, בין המתקיף למותקף. המשגה שנעשה על-ידי ארגון חדיטו[7] (HADETU) המצרי בנושא הפלסטיני סיכל את התפקיד החיובי אותו יכול היה ארגון זה למלא במצרים ובעולם הערבי כולו כגורם חלוצי. כמובן, באלג'יריה הובילה תורת "האומה האלג'ירית" להזנחת ההבדלים הלאומיים והמעמדיים שבין האוכלוסיות אירופה וארצות ערב – עמדה אשר הובילה את הקומוניסטים האלג'יריים לניתוק מהפרולטריון הערבי ומההמונים הקרובים לפרולטריון בערים ובכפרים, עד כדי אובדן התפקיד המוביל של המפלגה במאבק לשחרור. ההנהגות הקומוניסטיות הסטאליניסטיות לא למדו להבין כהלכה את הקולוניזציה של האוכלוסייה בתור צורה חשובה של האימפריאליזם בעולם הערבי.

הפילוג הערבי הנוכחי נובע בעיקר מהקולוניאליזם ומיחסי הייצור האימפריאליסטים בעיקרם. המעמדות הפאודליסטים והבורגנים יחד עם משרתיהם, מהווים חלק בלתי נפרד של יחסי גומלין אלה. במצב עניינים זה אין כל אפשרות לפתור את בעיות אחדות הערבית על בסיס הדברים אותם כתבו מרקס ב-1848 או סטאלין ב-1913 בנושא הלאומי. הפתרונות חייבים לנבוע מניתוח היסטורי מדויק של יחסי הגומלין הקיימים כיום, וכיום מדובר בבעיות של המהפכה הערבית האנטי-אימפריאליסטית ועתידה. הקומוניזם הערבי הפך את המרקסיזם מ"אלגברה של מהפכה" (לאחר שמחק חלק גדול ממנה) לחשבון אריתמטי פשוט.[8]

אין אנו מסתפקים בקביעה כי את הישות הלאומית הערבית של המאה העשרים אין אפשרות לעצב על-פי התבנית של יסוד האומה הצרפתית בשנים עברו; אנו חוזרים ומדגישים כי דבר זה בלתי אפשרי לחלוטין. האחדות הערבית אינה יכולה לצמוח מדגם ההתפתחות הקפיטליסטי או ממאבק השחרור של המעמדות הלאומיים-בורגניים. כל קפיטליזם ערבי מתפתח בארצו הוא מנותק ובלתי תלוי במסגרת הפירוד הפוליטי ובמתכונת של גיוס כלכלי הנושא את חותם התקופה האימפריאליסטית.

הקומוניסטים המצריים התקרבו לדעה זו בראשית 1958, אך הם לא הבינו כי האחדות הערבית מהווה חלק מהמהפכה הערבית הסוציאליסטית האנטי-אימפריאליסטית. כשם שהגשמת האחדות הלאומית באירופה היוותה חלק מהמהפכה הבורגנית, כך גם אחדות ארצות-ערב והסוציאליזם מהווים שני מרכיבים צמודים של אותו תהליך היסטורי. פירוש הדבר, בין השאר, כי הפרולטריון מהווה נשוא של המהפכה הערבית השואפת אל אחדות ובעלת קו סוציאליסטי; בהתאם לכך יש לראות בלאומנות הערבית חלק מהאידיאולוגיה של הפרולטריון. מאידך, השוביניזם הפטריוטי-מקומי שייך לאידיאולוגיה של הבורגנות ושל שאר המעמדות המנצלים את העם ואשר מעונינים בפילוג פוליטי.

יש לצין בהקשר זה כי ההנהגות הקומוניסטיות נהגו מאז ומתמיד לייצג עמדה שוביניסטית, פטריוטית-מקומית. היה זה אחד המשגים החמורים שהם עשו בסוריה ובעיראק החל מ-1959; הן תמרנו את עצמן לעמדה העוינת את תנועות האחדות הערביות. מתוך התלהבות פטריוטית הם נהגו להגן על תוצרת התעשייה הסורית ועל הכנסות מהנפט העיראקי. הם נהגו לקרוא להחרפת התחרות במישור הלאומי. לצעדים אלה ניתן גם הפעם צידוק אידיאולוגי במונחים של "תנאים אובייקטיבים" או "הבדלים היסטוריים". עוד בשנת 1956 הצהירו הקומוניסטים כי המכשולים, הגבולות וההבדלים החוסמים את דרך האחדות הערבית הם "מלאכותיים" או ש"קל להתגבר עליהם". בשנת 1958 כל אלה היו כבר "היסטוריים", "טבעיים". בשני המקרים היה חשש מניתוח אובייקטיבי, מדעי ומקיף של הבדלים וגבולות אלה, כי תוצאותיו של מחקר זה היו נוגדות את הקיצוניות הפטריוטית-מקומית אשר נתמכה על-ידי המפלגה הקומוניסטית בכל ארץ ערבית ובמיוחד בסוריה.

הסיסמא כי "סוריה היא הלב הפועם של הערבים",[9] נשמעת בצליל שוביניסטי ופטריוטי-מקומי מודגש, במיוחד כשהיא נאמרת על-ידי בקדאש וחבריו. דברים אלה מיועדים לטשטש את הזרמים המהפכניים בעולם הערבי כולו ולהגן על סוריה מהשפעות אלה. אולם המאבק ההיסטורי הגדול של העם הסורי נגד האימפריאליזם, נגד תוכניותיו והאמונות הצבאיות שלו, היה אף הוא חלק מהמאבק הערבי הגלובלי נגד האימפריאליזם ולמען סוציאליזם דמוקרטיה ואחדות. אחדות עמי ערב אינה דבר מופשט, תלוש ותיאורטי, אלא פרושה המאבק הערבי המשותף לחופש, אחדות וסוציאליזם. פרושה בכך שהמהפכה המצרית מיום 2 ביולי 1952, המהפכה האלג'ירית מ-1 בנובמבר 1954, המאבק נגד התוקפנות ב-1956,[10] האיחוד בין סוריה ומצרים ב-1958 והמהפכה העיראקית[11] מה-14 ביולי 1958 מהווים אירועים במסגרת מהפכה ערבית אחת ויחידה.

בקדאש וחבריו טוענים כי קיים מצד אחד רעיון האומה הערבית (היינו הבעיה הלאומית הערבית) ומצד שני, מאבק העם הסורי (המהפכה הבורגנית-דמוקרטית). מבחינתם, המהפכה הכלל-ערבית, בסוציאליסטית, השואפת אל אחדות – פשוט אינה קיימת. ומאחר והמנהיגים הסטאליניסטים אינם מכירים במהפכה ערבית כללית, הם מרכזים את מאמציהם בניתוק המהפכה הערבית מיום ה-14 ביולי 1958 מהשאיפות הכלל-ערביות, דבר אישר קידם את התקרבותה של עיראק אל בריטניה ואל האימפריאליזם. מדיניות זו היתה בין השאר אחראית לכך שמהפכת 14 ביולי 1958 איבדה את תוכנה הסוציאליסטי והדמוקרטי.

ד. אסטרטגיה מנשביסטית:[12] קו אימפריאליסטי

כשם שההנהגות הקומוניסטיות הסטאלינסטיות לא קלטו את האחדות הלאומית (או ליתר דיוק – הגיאוגרפית) של המהפכה הערבית, כך גם הם לא הבינו את אחדותה החברתית והפוליטית (ליתר דיוק – ההיסטורית). הם דחו את עיקרון התהליך האחיד של מהפכה לאומית, דמוקרטית וסוציאליסטית ובמקומו הם פיתחו את תורת השלבים, היינו שלב של תמורה לאומית ובורגנית ושלב של תמורה סוציאליסטית.

בראשית 1944 נמחק הסוציאליסטית המהפכני ממצעיהן של המפלגות הקומוניסטיות של סוריה ולבנון. לאלה אשר בישרו את הכרעתו זו השיב בקדאש כי אחרת עלולים להגיע למצב של בידוד שמאלני, בדומה לקומוניסטים של יאווה 20 שנה קודם לכן.[13] מצע המפלגה לא רק הטיל גזר-דין-מוות על המהפכה הסוציאליסטית אלא חיסל את תפקידה החברתי העיקרי של הדמוקרטיה – הרפורמה האגררית. בקדאש וחבריו לא רצו לחקות את הקומוניסטים באינדונזיה – אלא את הקמליסטים הטורקיים.

בשנת 1951, תקופת "ההתמקדות הבלתי מוגבלת באינטרסים של האיכרים והפועלים", שוקם רעיון הרפורמה האגררית בהמולה רבה וזאת תוך כדי תקיפות נגד הסוציאליסטים. היעדים הסוציאליסטים הורדו מהבמה עד להשלמת השלב של השחרור הלאומי ובורגני-לאומי, ועד לרגע בו יושלמו "ההכנות לקראת הסוציאליזם".

כמה שנים לאחר מכן (1955-1957), בשלב "הפרספקטיבות החדשות", הרפורמה האגררית נדחתה למעשה לתקופה שלאחר "השחרור הלאומי" – וזאת בתירוץ כי יש תחילה לסיים את "שלב" האמנות הצבאיות והתוכניות האימפריאליסטיות. צעד זה הביא לפיצול נוסף של שלב המהפכה הלאומית והבורגנית-דמוקרטית. תוך כדי כך אבד הבסיס ההמוני אשר עמד פעם לרשותם של הסוציאליסטי הבעת' והקומוניסטים בתחומים רבים נגד המערכת הפיאודלית.

כעת החלו המנהיגים להצהיר בקול מורגש כי תקוות התיעוש יוגשמו בדרך של "קפיטליזם לאומי". בכך הם ניתקו עצמם אף מתורתו של סטאלין והחליפו אותה במנשביזם הנושא גוון אימפריאליסטי. עד להכרזת חוק ההלאמה ביולי 1961, היתה תורתו של בקדאש מוגבלת במסגרת צרה של מערכת הייצור הבורגנית.

המהפכה הבורגנית-דמוקרטית והלאומית עליה דיברו בקדאש וחבריו איבדה בגללם את תוכנה הדמוקרטי (רפורמה אגררית) ומאידך היא נמתחה עד ל"שלב האסטרטגי" – היינו עד להגשמת העצמאות הפוליטית והניצחון של הקולוניאליזם. זאת בתירוץ כי תחילה יש להיאבק נגד התוכניות האימפריאליסטיות. פירושו המעשי של צעד זה יכול היה להיות רק הקפאת המאבק הסוציאליסטי והאגרר-דמוקרטי עד לתקופה שלאחר התמוטטות האימפריאליזם העולמי. אסטרטגיה זו מהווה את ההפך הגמור של הדרך שננקטה על-ידי הבולשביקים, אשר דיברו על מעבר הדרגתי של שלב המהפכה הסוציאליסטית עוד בראשית מהפכת פברואר 1917, למרות שמהפכת פברואר זו השיגה רק חלק הבורגניות-דמוקרטיות. אסטרטגיה זו מנוגדת גם לו של הקומוניסטים הסיניים, אשר תחילה כרכו את המהפכה הלאומית עם המהפכה הבורגנית ולאחר מכן – את המהפכה הבורגנית עם זו הסוציאליסטית.

המנהיגים הסטאליניסטים הערביים לא למדו מאומה מניסיונן של המהפכות אשר התחוללו באותה עת ברוסיה, בסין וביוגוסלביה. ניסיון זה מוכיח כי המהפכה הבורגנית-דמוקרטית בארצות בלתי-מפותחות יכולה להשיג במקרה הטוב ביותר רק חלק משאיפותיה וכי את היעדים האמיתיים ניתן להשיג רק על-ידי מהפכה סוציאליסטית. במילים אחרות: המהפכה חייבת להתגבר על אופייה הבורגני-דמוקרטי כדי שתוכל להשיג את מטרותיה הבורגניות-דמוקרטיות, דהיינו, עליה להפוך למהפכה סוציאליסטית. תורת המהפכה המודרנית מדברת לא על שני שלבים נפרדים, אלא על התגברות על המהפכה הבורגנית-דמוקרטית והפיכתה למהפכה סוציאליסטית. זו תורה המדברת על התפתחות וקידום מתמידים של המהפכה אשר במהלכה היעדים של שלב מסוים מושגים על-ידי השלב הבא אחריו.

הסטאליניסטים הערביים התרחקו מהמהפכה הרוסית ומתורתו של לנין; הם פישטו את תורתו של סטאלין והעדיפו כיוון מנשביסטי ברור. כך הם שללו מעצמם את היכולת להבין את ההתפתחות ההיסטורית. המהפכה הסוציאליסטית העולמית אינה נובעת מהניגוד בין כוחות ייצור ליחסי ייצור (ניגוד המתבטא במאבק המעמדות) בארץ בורגנית מסוימת או במערב הקפיטליסטי המתועש. לאמיתו של דבר היא צומחת על רקע הניגוד בין כוחות הייצור ליחסי הייצור במישור הבינלאומי ולכן היא מהווה ביטוי של מאבק מעמדות בינלאומי המתחולל במסגרת של כלכלה עולמית בעלת מבנה קפיטליסטי. את משימתנו המיידית והדחופה יש אפוא להגדיר כך: ביטול של יחסי הייצור האימפריאליסטיים וכתוצאה מכך הפסקת הניצול האימפריאליסטי הנובע מהחלוקה הנוכחית של העבודה במישור הבינלאומי. מצד אחד, ישנן הארצות האימפריאליסטיות השולטות, ומאידך הארצות התלויות בהן והמספקות חומרי גלם. פתרון המשימה ההיסטורית הזאת מחייב את הארצות הבלתי מפותחות לבטל את הסדר החברתי המבוסס של בעלות פרטית ולעבור אל הסוציאליזם בתור הדרך היחידה להכנעת הניצול האימפריאליסטי על כל גרסאותיו. רק בדרך זו יוכלו ארצות אלה להשתחרר מהעוני ומהפיגור שלהן.

הקפיטליזם הלאומי בארצות הבלתי מפותחות אינו מסוגל – בגלל תלותו הבינלאומית מחד גיסא ודלותו המקומית מאידך – לארגן את הייצור ביעילות, להעסיק את המובטלים בארצן ולהתניע את תהליך הצבירה הדרוש להשגת תיעוש יעיל ומהיר. הוא גם אינו יכול לחסל את המסגרות הפיאודליות והקדם-פיאודליות המהוות מכשול להתקדמות. פתרונן של בעיות אלה אינו תלוי ברצון האדם – יהיה זה "בוגד" או "פטריוט" – אלא הוא דורש כוחות הצומחים בתהליך הכלכלי המקומי והבינלאומי. עובדה חשובה זאת נעלה מעיניהם של המנהיגים הסטאליניסטים בגלל שיטתם המוזרה להעביר את נציגיהם מן "הימין" אל "השמאל" ומן "השמאל" אל "הימין", ובעיקר אל "הימין".

הסוציאליזם בארצות בלתי מפותחות נובע לא רק מהצורך החלוקה מחודשת של ההכנסה הלאומית על בסיס הצדק החברתי אלא בעיקר מצורך הצמיחה של הכנסה זו (בצרוף חלוקה מחודשת של ההכנסה הבינלאומית). יתר כל כן, הסוציאליזם בארצות אלה אינו מהווה שלב המבודד מאחרים, שלב המעניק לנו "עצמאות מלאה" או "דמוקרטיה מלאה"; יש לראות בו למעשה אחד היסודות של העצמאות והאפשרות היחידה להגשימה תוך חיסול העול האימפריאליסטי כפי שהוא מתבטא, למשל, במנגנון הפועל בשוק העולמי כיום.

תרומתם ההיסטורית של המהפכה המצרית משנת 1952 ושל חוקי ההלאמה[14] מיולי 1961 טמונה בשילוב המעשי בין המהפכה לאומית למהפכה חברתית על מסך העיקרון הקובע כי השלב הראשון יותר את המעבר לשלב השני.

הסיסמא המציגה את החברה הסוציאליסטית כחברת "השפע" או "צדק" היא נכונה, בניגוד לאידיאולוגיה של הדוגמטיסטים ה"על-פרולטריים", שהן ידידיה של הבורגנות הלאומית. אם בקדאש שואל את עצמו לטובת מי נעשית ההלאמה, הדבר מעיד על אי-יכולתו לפרש את אירוע זה בהקשר עם בעיית הצמיחה הכלכלית. ההלאמה היא בראש ובראשונה לטובת הייצור למען רווחת החברה, ורק במישור משני ניתן לראות בה תועלת למעמד זה או אחר (מעמד הפועלים, הפקידים וכד'). בקדאש וחבריו טוענים כי ההלאמה חייבת להוות צעד נגד האימפריאליזם ובכך הם מתעלמים מהעובדה כי היא מכוונת באופן מעשי ובלתי מותנה נגד האימפריאליזם והניאו-קולוניאליזם. הטוענים כי המצב בסוריה "שונה" אינן אלא פטריוטים מקומיים.

ה. שיטת התוכניות המוכנות מראש

את האסטרטגיה הכללית של ההנהגות הקומוניסטיות הסטאליניסטיות בעולם הערבי – אסטרטגיה אשר נשמרה כמעט ללא שינוי – ניתן לסכם כך:

היא מדברת על "מהפכה" המוגבלת למישור הלאומי (התמרונים התיאורטיים בשאלה הלאומית העברית מיועדים רק "לקזז" ולהביך) אשר אמורה להיות באותה עת גם "מהפכה לאומית, בורגנית". (ברוב המקרים היא בכל זאת בלתי-דמוקרטית היות והיא מתעלמת מהרפורמה האגררית) במגמה להיאבק נגד "תוכניות האימפריאליזם" ונגד "סוכניו (לעיתים הסוכנים אמיתיים אך ברוב המקרים הסוכנים מדומים, כגון נאצר).

"אסטרטגיה" מקיפה זו, אשר האחדות הלאומית וגם הסוציאליזם זרים לה, הביאה בהכרח לסכסוך עם כוחות המהפכה הערבית החל משנת 1958, במיוחד כאשר כוחות אלה שואפים לאחדות ואפיין סוציאליסטי. בסופו של דבר, "אסטרטגיה" זו גרמה להתמוטטות הקומוניסטיים בעולם הערבי.

נעיין כעת בכמה היבטים משניים - הטקטיקה, הסיסמאות ודרכי המאבק של הקומוניסטים הערביים:

תולדות המפלגות הקומוניסטיות של רוסיה, סין, צרפת, איטליה, אינדונזיה וכד', הותירה לנו מורשת עשירה בתחום זה. משם אנו מכירים את כל צורות המאבק באמצעות שביתות, בריקדות, התקוממות מזוינת, המאבק הפרלמנטרי, לוחמת גרילה, מלחמת אזרחים, המלחמה הלאומית-מהפכנית, הסיסמאות המהפכניות הלאומיות, הבריתות עם כוחות המרכז וגם הלוחמה בהם. מכלול זה של טקטיקות, סיסמאות וצורות מאבק היו טעיות בלתי נמנעות, כי אחרי הכל הטעויות הן חלק של העשייה והבנתן הנכונה עשויה ליצור את הדחף להמשך ההתפתחות. אולם ההנהגות הקומוניסטיות הסטאלינסטיות בארצות-ערב אימצו רק סיסמאות ותוכניות ריקות מתוכן מתוך כל המורשת העשירה הזאת. הם היו משוכנעים כי אין מה ללמוד מההיסטוריה.

בקדאש וחבריו מדברים זה שלושים שנה על ה ח ז י ת ה ע מ מ י ת. הם רואים זה "חזית של המפלגות הלאומיות" ובכך הם נותנים יד לאסטרטגיה המכוונת אל הימין. יהיה זה בלתי מועיל לפרט כאן את התמורות המוזרות של השקפה זו מעת לעת. (החזית העממית כללה ב-1944, למשל, גם את הקבוצה הרדיקלית הימנית "אל-טשנק"). על כל פנים, כל אדם הלומד את תולדות המאבק הערבי יכול לקבוע כי ההיסטוריה התחוללה רובה ככולה מחוץ למסגרת החזית העממית (אם כי חזית זו אכן יכלה למלא תפקיד חיובי בתקופה זו או אחרת של המאבק). כתוצאה מכך, מהפכת העם האלג'ירי נוהלה לא על-ידי "החזית להגנת החופש", אשר היתה חזית עממית טיפוסית הכוללת את כל המפלגות והארגונים הלאומיים, כולל ארגון חשאי אשר מילא אז תפקיד מוביל.

האמור חל גם על המהפכה הלאומית הדמוקרטית במצרים ב-23 ביולי 1952 שנעשתה על-ידי "הקצינים החופשיים", וכמובן על המהפכה העירקית של 14 ביולי 1958 וזו בתימן מ-26 בספטמבר 1962.[15] אכן, ההנהגות הקומוניסטיות הסטאליניסטיות התעלמו מתפקיד ה צ ב א בכל התמורות האלה, במקום ללמוד תפקיד זה ולנתחו על-מנת להבין את טיבו ואת השלכותיו השליליות האפשריות.

הניסיון המזרח הערבי מלמד כי בתחום זה, בתנאים פוליטיים וחברתיים מסוימים, ה צ ב א ממלא את תפקיד המיילדת בלידת המהפכה הבורגנית-דמוקרטית. הסטאליניסטים לא הבינו עובדה זו והם מתייחסים של "הפוטש הצבאי" במצרים במונחים שנלקחו מתולדות הפוטשים הצבאים בסוריה. בכך הם התעלמו מההבדלים "האזוריים" בין ארצות-ערב, אם כי הם עצמם היו אבות תורת ההבדלים האלה. אכן לפני מהפכת 23 ביולי 1952 מצרים היתה מלוכה אבסלוטית אשר נוסף לכך היתה נתונה בכיבוש זר. בנסיבות אלה, פושט צבאי יכול לקבל אופי לאומי ודמוקרטי היות והוא מכוון בו-זמנית נגד הכיבוש, נגד המלוכה ונגד המערכת הפיאודלית. (מצב דומה היה בעיראק תחת נורי אל-סעיד ובתימן תחת האימאם). מאידך, סוריה כבר היתה רפובליקה עצמאית וכל הפיכה צבאית שם יכולה להביאה רק לרחוב ללא מוצא.

המנהיגים הסטאליניסטים לא טרחו לנתח בעיות אלה. הם הסתפקו בטקטיקות המשתנות חדשות לבקרים. הם נהגו לגנות את אדיב שישקלי [16]פעם בתור בוגד וסוכן, ופעם בתור רודן ומדכא החופש. את נאצר הם גינו תחילה בתור סוכן, לאחר מכן הם הפכו אותו לגיבור ולבסוף שוב ראו בו סוכן וכד'.

בקדאש לא הבין את תפקיד הצבא ובכך הוא טעה במישור התיאורטי. בהמליצו על הדרך הפרלמנטרית הוא אימץ לעצמו מ ש פ ט אחד מתוך החלטות הועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, אולם את המשפט הזה הוא לא הבין לכל עומקו וכתוצאה מכך הוא ביטל את כל התורות של תנועת הפועלים המהפכנית כולל זו של מרקס ולנין. יתר על כן, הוא התעלם מכל הניסיון שנרכש בארצות הבלתי המפותחות והשלה את עצמו כי סוריה דומה להולנד או לשוויץ.....

דרכי החשיבה של בקדאש נעו הלוך וחזור בין עמדות קיצוניות; מצד אחד, הדרך "הפרלמנטרית" של הסוציאליזם, שהיא דרך "השלום" (1956), ומאידך "המהפכה הקלאסית", המהווה "מאבק עד לשלב העליון" (1951). נראה כי לא ניתן לסווג תשע-עשיריות מהמאבק המהפכני הערבי לפי אחת מההגדרות הנ"ל. לאמיתו של דבר אין "דרך של שלום" וגם לא קיימת "מהפכה קלאסית". לאמיתו של דבר הדרך מסובכת הרבה יותר, והמאבק לובש מגוון רב של צורות. המנהיגים הסטאליניסטיים אינם מבינים זאת – הם חושבים במסגרות צרות ובסילוגיזמים[17] נוקשים. למשל, אל-ערבי בוכלי וחבריו גינו את "הפעולות הבודדות" ואת "הטרור" של המהפכה האלג'ירית (כפי שהם עשו לגבי תנועת השחרור התוניסאית קודם לכן), וזאת תוך כדי התעלמות מדבריו הברורים של לנין משנת 1906; הסוציאליזם המדעי אינו דוחה צורת מאבק כלשהי דחייה מוחלטת. הסוציאליסטים אינם "ממציאים" את צורות המאבק של שולחנות הכתיבה שלהם, אלא הם בוחנים את צורות המאבק בפועל בתור תוצר של תהליכים היסטוריים, והם מנסים ליישם צורות אלה תוך נטרול היבטיהן השליליים.

אילו הדחייה של מה שהסטאליניסטים כינו "פעולות של בודדים" הבעה מרצון להישאר נאמנים למאבק הקיבוצי, אזי האסון היה עדיין נסבל יחסית. אולם החלטתם של אל-בוכלי וחבריו ליטול חלק במאבק המזוין לא היתה אלא תמרון, כי הם פשוט רצו להקים משהו המנוגדת להנהגה הקיימת. אסטרטגיית המהפכה הלאומית והדמוקרטית הידרדרה לדרגה של לוחמה נגד אמנות-צבאיות במישור הלאומי ולאחר מכן נגד הנאצריזם.

האם כל העמדות של ההנהגות הקומוניסטיות בנושאים העיקריים (1945- עצמאות סוריה, 1948- שאלת פלסטין, 1958- האיחוד בין סוריה למצרים וכד') היו מוטעות מיסודן? התשובה היא שלילית כמובן. אולם האופן בו הם תיארו את המציאות היה בלתי דיאלקטי. תיאור זה היה חד-צדדי; הוא הדגיש היבטים מסוימים של המציאות תוך התעלמות מהיבטים אחרים. בשנת 1945 הם שמו דגש על הסכנה הבריטית ושכחו את המאבק של המוני סוריה מצד אחד, ואת המצב הבינלאומי החדש מאידך; ב-1948 הם תקפו את החוגים של משרתי הריאקציה ואת התמרונים הבריטיים, על מנת להסוות את מצבם הם; ב-1958 הם שמו דגש מיוחד על ההבדלים האזוריים ועל נושא פרוק המפלגות ובכך הם הזניחו את כל דרך ההתפתחות של המאבק הערבי על הישגיו.

המציאות היסטורית היא דיאלקטית, גדושה ניגודים, מסובכת. בקדאש וחבריו השתמשו בשיטתם כדי להצדיק כל עמדה ואף עלה בידיהם לשכנע חלק ממקורביהם, אשר מספרם פוחת בהתמדה, בנכונות עמדתם כביכול. אולם ההמונים אינם ניתנים לשכנוע כזה.

ההנהגות הקומוניסטיות בארצות ערב פיתחו אסטרטגיית המהפכה שלהם מתוך פרשנותם הפשטנית של דברי סטאלין בספרו "בעיות הלניניזם". הן הפכו את שלבי המהפכה לדבר סכימטי, מוחלט ומופשט, אשר מהלכן נקבע על-ידי "הצורך האובייקטיבי". אולם בעשותם כך הם לא הבינו כי שלבים אלה מבוססים על נתונים קונקרטיים, יחסיים, הנתונים לשינוי מתמיד והמשפיעים זה על זה, וכי אופיים של שלבים אלה, כדבריו של לנין, תלוי "בדרגת הנכונות של הפרולטריון ובדרגת הברית שלו עם האיכרים העניים" – היינו, הוא תלוי במה שאנו מכנים גורמים סובייקטיביים (או גורמים סובייקטיביים-אובייקטיביים).

אצל המנהיגים הקומוניסטיים נהפך המטריאליזם הדיאלקטי למטריאליזם גס, מכני, מטאפיזי ואובייקטיביסטי; זאת מפני שהאובייקט, המציאות והממשיות נתפשים רק במסגרת צורת האובייקט או הצפייה, אך לא בתור פעילות ממשית של האדם, לא באופן סובייקטיבי. מצב עניינים זה מסביר גם את התלהבותם של המנהיגים הקומוניסטים הסורים מהעבודה האחרונה של סטאלין "הבעיות הכלכליות של הסוציאליזם בברית-המועצות", היות ועזבונו הפילוסופי של סטאלין הכלול בעבודה זו מבטל את נקודת הדיון הראשונה של מרקס ופויירבך.

נטייה זו לוולגריזציה של המרקסיזם מתבטאת באופו ממשי ברצון למסור את בעיית האחדות הערבית לידי ההתפתחות הכלכלית האובייקטיבית, האוטומטית. לפי "השקפות חדשות" אלה פתרון הבעיה מוצג כתוצר של "תהליך אובייקטיבי" אשר במהלכו בלתי תלוי ברצון האדם. מטרה זו ניתן להשיג – לפי הטענה – "על אף כל המכשולים הקיימים או העתידיים". כאן ההיסטוריה נהפכת לפיזיקה וזו למטאפיזיקה. העשייה נבלעת מצד אחד בתוך דבר חסר משמעות הקרוי "רצון", ומאידך היא מתפרשת בתור פעילות שלילית היוצרת מכשולים במאבק. זהו גזר דין מוות על העשייה, זהו סופם של דיאלקטיקת הסובייקט והסובייקט. מגמה זו מתבטאת באופן קיצוני בהתרחקות מההמונים, בזלזול בתנועות ההמוניות האמיתיות; במקום כל אלה מקימים תנועה פיקטיבית, תיאורטית, תנועה הקיימת אך ורק בראש האדם אשר המציא אותה. הנהגת ההמונים הופכת כתוצאה מכך להכתבת צעדיהם: המפלגה "מורידה" את עמדתה להמונים וממנה את עצמה לשומר "האמת הטהורה והאובייקטיבית". ההיסטוריה הופכת בעקבות זאת לדו-שיח בין "אובייקט הטהור" לבין "הסובייקט" המפלגה, שהוא למעשה נטול סובייקט, מאחר שההנהגות הערביות הסטאליניסטיות התייחסו אל ההמונים כאל סובייקטים; הן דחו את המציאות, את העשייה, את ההתפתחות האובייקטיבית הממשית ותוך כדי כך הם שקעו בסובייקטיביות שלהם – זו של המנהיגים.

ההתעלמות מההמונים הביאה להתעלמותן מהדיאלקטיקה החדשה של יחסי הייצור וכוחות הייצור בקנה מידה בינלאומי; נדחתה גם הדיאלקטיקה של המהפכה הערבית השואפת אל האחדות. בקדאש לא רצה להכיר באופי המתקדם והמהפכני של ההמונים הערביים והא העלה את עצמו מעל ל"רגשות ההמון"; ממנהיג המשיג הצלחות למחצה, הוא נהפך למנהיג הכלוא בשאיפותיו ובשנאותיו. אולם האירועים הראו תמיד כי תמונת ההמונים עלתה על זו של אלה שרצו להנהיגם בדרך מוזרה זו.

לבסוף יש לציין כי התמוטטות המפלגות הקומוניסטיות הערביות ליוותה את המהפכה הנוכחית בארצות ערב; התמוטטות זו התבטאה בניתוק המרקסיזם החי ממפלגות אלה ובהתפשטותו בקרב התנועות המהפכניות הערביות מהמפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי. מסתמן לראשונה מיזוג בין הסוציאליזם המדעי המוביל לבין התנועה המהפכנית של המוני ערב מיזוג זה מהווה תנאי חיוני לניצחון החברה הסוציאליסטית.
==

[1]מורקוס, אליאס. תולדות המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי. (ביירות: 1964), פרק 5, עמ’ 139-175.
[2]"החזית לשחרור לאומי" באלג'יריה שניהל את המלחמה העיקרית נגד השלטון הצרפתי בשנות ה-50.
[3] קע"מ פורקה ב-1961 בהפיכה צבאית בסוריה.
[4]מלך עיראק מבית המשפחה ההאשמית.
[5]בתקופת ההפיכה הצבאית בעיראק שבוצעה על-ידי חברי מפלגת הבעת' העיראקית.
[6]האינטרנציונאל הסוציאליסטי.
[7]המפלגה הקומוניסטית המצרית.
[8]זהו אחד ממשפטי המפתח של אליאס מורקוס.
[9]סיסמא זו לא הושמעה רק מפי בקדאש, אלא זו תחושה המשותפת לסורים רבים. בשנים 661-750 לספירה דמשק היתה בירת הח'ליפות של בית אומיה.
[10]מלחמת סיני.
[11]סילוק המלך פייסל.
[12]חילוקי הדעות, בשנת 1903, על העיתוי הרצוי למהפכה ברוסיה הביאו לפילוג בתנועה הקומוניסטית הרוסית לסיעה מנשביקית (שם שפירושו "מיעוט" למרות שחברי הסיעה היו הרוב), וסיעה בולשביקית (שם שפירושו "רוב" למרות שמספר חבריה היו מעטים) בהנהגתו של ולדמיר איליץ' לנין. ליאון טרוצקי השתייך בתחילה למנשביסטים, וב-1917 הצטרף ללנין. המנשביסטים היו הפלג המתון במפלגה הקומוניסטית והיתה להם הבנה שונה בנוגע לדמוקרטיה ולסוציאליזם והם דגלו בקו פחות נוקשה מהבולשביסטים שהצליחו לבסוף, להשתלט על המפלגה.
[13](יאווה – ג'אווה). ב-1926 נערך מרד קומוניסטי באי ג'אווה, המהווה חלק מאינדונזיה. זהו האי המאוכלס ביותר בעולם. אינדונזיה מורכבת מ-17,000 איים. בירת אינדונזיה, ג'קרטה, שוכנת בצפון-מערב האי. אינדונזיה היא המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם ומספר תושביה כ-225 מיליון נפש, וכ-88 אחוזים מהם מוסלמים.
[14]חוקי ההלאמה בסוריה ומצרים שחוקקו זמן קצר לפני פירוק האיחוד.
[15]סילוק המשטר המלוכני בתימן. אירוע זה הביא להתערבות צבאית מצרית בתימן כמעט עד לסוף 1967. ההתערבות המצרית בתימן נתפסה כחלק מהסיבות שגרמו לתבוסה המצרית במלחמת ששת-הימים, משום שבעקבות התערבות זו הצבא המצרי הותש ולא היה מוכן כיאות לעימות עם ישראל, בניגוד להצהרות של נאצר ואנשי הצבא.
[16]אדיב שישכלי - 1909-1964. קצין לשעבר שנלחם בחזית הישראלית ב-1948, תפס בכוח את השלטון בסוריה בדצמבר 1949 והנהיג דיקטטורה צבאית בארצו. נבחר לנשיא סוריה ב-1953, ובפברואר 1954 הודח מהשלטון. חי בברזיל כגולה פוליטי. שישכלי הלך לעולמו ב-1964.
[17]לוגיקה פורמלית מתבססת על הסקת מסקנות מתוך טקסטים כתובים על-פי כללי היסק מוסכמים (סילוגיזם). סילוגיזם – צורת היגד המבוססת על השוואת בין היגדים מופשטים ומכללים, למשל: "מתכות יקרות אינן מחלידות. זהב הוא מתכת. האם זהב מחליד או לא?". ראה בהרחבה ב"פרשנות ודרכי הוראה" באתר amalnet.k12.il, מאת אורלי מלמד.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע "אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: ביאורים והסברים", 22 באוקטובר 2006, The Middle East Documents.

היסטוריה פלסטינית - השקרים והתרמית: כאשר סוקרים את תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי מאז ראשית המאה הקודמת מגלים עובדה שאינה מפתיעה גם כיום: לצד הישראלי היה דחף בלתי-נלאה להקים מדינה יהודית עצמאית על אדמת המולדת ההיסטורית - גם אם זו תהיה בגבולות מצומצמים העלולים לסכן את קיומה הלאומי. כמעט כל תוכנית מדינית שעסקה בחלוקת הארץ, התקבלה על-ידי הצד הישראלי משום הראייה הפוליטית ההגיונית ששאבה את כוחה מתוך המציאות המזרח-תיכונית ומהמציאות הבינלאומית של אותה עת. אם היתה סרבנות ישראלית לרעיון מסוים זו היתה סרבנות טקטית ולא סרבנות אסטרטגית שאפיינה את הצד הערבי. המשמעות היא, שקבלת רעיון הפשרה הטריטוריאלית על ארץ-ישראל נבעה משתי סיבות עיקריות:

1. מוסרית, דהיינו התפתחה כאן קהילה ערבית ככל שהתפחתה הכלכלה הארצישראלית.
2. פרקטית ואידיאולוגית, דהיינו הקמת מדינה יהודית עצמאית שתהיה בעלת רוב יהודי.

אולם, רעיון הפשרה הטריטוריאלי וקבלת החלטת החלוקה מ-1947 – שהיה נבון מאין כמוהו – חשף את מדינת ישראל, בעל-כורחה, לעמדת התגוננות מול הדרישות הערביות בנוגע לארץ-ישראל. הפשרה הישראלית נתפסה בעיני הערבים כחולשה, והמוסר נתפס בעיניהם כחוסר-החלטיות בנוגע לצדקת הדרך. הערבים, כדרכם, ניתקו את הממד התרבותי-דתי-אידיאולוגי שליווה את הפעילות המדינית הישראלית מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים במחצית השניה של המאה ה-19. גם כיום הפרשנות הערבית על מעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל מקבלת ביטויים שונים ומגוונים בהתאם לתפיסתם הרווחת.

כך למשל, לאחר הנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון, הגה מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה את "תיאוריית קורי העכביש" הידועה. שכן, לדעתו, החברה הישראלית היא חברה רופסת ונהנתנית ולכן היא קלה להכנעה. על-פי הכותרות בתקשורת הישראלית עד למלחמת לבנון השניה דומה שהוא צדק. אלא שהתברר בעקבות המלחמה שלמרות התקלות המבצעיות בחזית ובעורף, תושבי ישראל גילו מסירות אין קץ ואף דירבנו את הדרג המדיני לגלות נחישות רבה יותר נגד חיזבאללה. נסראללה לא לקח בחשבון את בעיית הזהות הלאומית של הערבים, ואת היעדרה של בעיה כזו אצל הישראלים בנוגע לזהותם הלאומית. דהיינו, "ארץ-ישראל" כטריטוריה, "עם-ישראל" כלאום ו"תורת-ישראל" כדת, שלובים יחדיו באופן הדוק – מה שאינו קיים בלאומיות המדינית הערבית בין אם זו סורית, ירדנית, לבנונית, עיראקית או פלסטינית המתנגשת תדיר עם הלאומיות הערבית ועם זו המוסלמית. כשיש זהויות אחדות הסותרות זו את זו, קשה להכפיף את האוכלוסייה לקו פוליטי מוגדר וברור. באופן פרדוקסלי, העוצמה הטריטוריאלית של הערבים גרמה לחולשתם, בעוד שהחולשה הטריטוריאלית של ישראל בנתה את עוצמתה.

מפלשתינה לפלסטין
כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את עניין המדינה הפלסטינית: כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד, על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".

זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".

השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי היתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השניה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.

מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר 1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני.

כשהתקשורת הישראלית מתעקשת לכנות את ערביי יהודה ושומרון כ"פלשתינאים" ולא כ"פלסטינים", התעקשות זו מעניקה לתעמולה הערבית עוד תחמושת, שכן ההיסטוריה של "ארץ-הקודש" כולה מתחילה להיות מיוחסת לערבים בעיקר ולא לישראלים. וכך, הגניבה ההיסטורית נעשית בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית. לכן, חשוב להבדיל בין המושג "פלשתינה" שהיא "ארץ-הקודש" שהיא ארץ-ישראל, לבין מי שמכנים את עצמם "פלסטינים" החיים בשטחי יהודה ושומרון – שטחים המיועדים להקמת מדינה ערבית על-פי החלטת החלוקה מ-1947. (לקריאה נוספת ראו את מאמרו המרתק של פרופ' שמעון שמיר). כשערפאת בנאומיו החל לכנות את ארץ-ישראל כ"ארץ הקודש", שוב נוצר מצב פרדוקסלי, שכן בעיני המוסלמים "ארץ-הקודש" היא מולדתו של מוחמד בחצי האי-ערב, במיוחד אזור החיג'אז והערים מכה ומדינה, ובוודאי לא ארץ-ישראל. בשל קדושתו של אזור החיג'אז בעיני המוסלמים, גורשו כל היהודים והנוצרים מהאזור, וכך עד היום חל איסור כניסה ללא-מוסלמים ל"ארץ-הקודש" האמיתית של הערבים. אך, כרגיל, תעתועי ההיסטוריה של הרטוריקה הערבית קיבלו תאוצה בעזרתנו האדיבה.

חזון המדינה הפלסטינית
ב-10 ביולי 2006, קיים ראש ממשלת ישראל מר אהוד אולמרט פגישה עם עיתונאים זרים המוצבים בישראל. בפגישה זו שטח ראש הממשלה את חזונו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם הפלסטינים והוא בחר להציג את הדברים באופן הבא: "הקונספט של ההתכנסות הוא יעד של הפרדה בין ישראל לפלסטינים, במטרה לתת להם מדינה עצמאית. אם ירי הקסאם ימשיך אנחנו נצטרך לעשות פעולות חד צדדיות. זה הפתרון היחיד לפלסטינים, זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להבטיח גבולות שיעניקו הגנה לישראלים. החלום שלי הוא אותו חלום כמו לנשיא בוש - שתי מדינות החיות זו לצד זו ללא טרור וללא אלימות".

יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השניה, ויחד עם זאת מסתבר, שלצד הישראלי ממש בוער להקים מדינה פלסטינית, בעוד שהצד הפלסטיני, כרגיל, ממאן לקבל את ההצעה הנדיבה של ראש הממשלה. וכאן נשאלת השאלה החשובה: אם "הכיבוש" הישראלי, כל כך מעיק על הפלסטינים מדוע הם מסרבים עד כה להקים מדינה עצמאית? ישראל קיבלה ב-1947 את הסכם החלוקה בגלל דחיפות השעה ובשל הרצון לסיים את הכיבוש הבריטי מהר ככל האפשר. אם כך, מדוע הפלסטינים מתלוננים על המשך "הכיבוש" המעיק, אך בה בעת מסרבים לכל הצעת פשרה כדי לסיים מהר ככל האפשר את "הכיבוש הישראלי האכזרי" עליהם?

התשובה נטועה כנראה בהתנהלות המדינית של הערבים המתנהגים כמו אימפריה בעלת עומק טריטוריאלי בלתי-נדלה, בהשוואה לישראלים המחפשים בסך הכל את הפינה השקטה עם הגב לים במולדתם ההיסטורית. לערבים אין מה להפסיד, משום שבכל מצב מלחמתי כאוטי הם תמיד יכולים לעבור למדינה ערבית שכנה, בעוד שלצד הישראלי הפריבילגיה הזו אינה קיימת כלל. אין רצון אמיתי בצד הערבי להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, שכן הערבים עצמם לא הניחו יסודות אמיתיים שניתן להשתית עליהם את רעיון הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית. כל האנרגיה הלאומית הופנתה כלפי חוץ ולא כלפי פנים - אל תוך החברה הפלסטינית - כדי לבנות חברה אזרחית יציבה.

זאת ועוד, תושבי עזה דומים עד מאוד לתושבי מצרים, ולערביי הגדה המערבית יש קשר ישיר לערביי ממלכת ירדן. וכך, לאט לאט חודרת ההכרה, כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת להקים מדינה עצמאית בכוחות עצמם בשטחי יהודה ושומרון, וכי "ההתנגדות הפלסטינית המזוינת" היא בעצם אוסף של כנופיות, שקפצו על עגלת הלאומיות, ושהן פועלות רק למען עצם קיומן – החל מחפירת המנהרות לשם הברחות וכלה במכירת סחורות גנובות. עניין זה לא נעלם מעיניהם של פלסטינים רבים, על כן, בשוליים של השיח הפוליטי הערבי מתקיים דיון מחודש על האופציה הירדנית, דהיינו ירדן תהא מעין "החונכת המדינית" של ערביי הגדה המערבית. זהו דיון שילך ויתרחב ככל שהפלסטינים ידחו את מועד הקמת מדינתם. ובכך האופציה הירדנית, בצורתה המשוכללת, תזכה לעדנה נוספת למרות שרבים הספידו אותה או ביטלו אותה על הסף.
--

Dr. Yohai Sela, "The False and Fake of the Palestinian History". The Middle East Documents. October 21, 2006.

האמת על המפלגה הקומוניסטית בסוריה ובלבנון

המכתב המעניין הזה שהתפרסם בעיתון אל-צחאפה כשנה לאחר האיחוד בין מצרים לסוריה (היא: הקהילייה הערבית המאוחדת), נכתב כנראה בידי אליאס מורקוס או אחד מאוהדיו של מורקוס. המכתב נשלח כנראה בידיעתו המלאה של מורקוס ושל יאסין אל-חאפז שגורשו מהמפלגה הקומוניסטית הסורית ב-1957 על רקע שאלת האיחוד עם מצרים. חאלד בקדאש התנגד לאיחוד, בעוד שאליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז תמכו באיחוד עם מצרים. וכך נכתב במכתב:

האמת על המפלגה הקומוניסטית בסוריה ובלבנון:
מכתב מקומוניסט ערבי אל חרושצ'וב
אל-צחאפה (לבנון) 7 בפברואר 1959

לרגל הועידה ה-21 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שיגר קומוניסט ערבי את האיגרת הבא:

כמרקסיסטים ערבים ומתוך נאמנות לעקרונות ולמען מאבקו של עמנו הערבי לאחדות ושחרור, רואים אנו צורך לגלות את האמת על מנהיגות המפלגה הקומוניסטית בסוריה ובלבנון וסטיותיה הממושכות, שנשארו בגדר תעמולה בנוגע לקומוניזם הבינלאומי עד לא מזמן. דבר, העשוי להוביל לעמדות סנטימנטליות לגבי מנהיגות זו, בעיקר לאחר ניצחונו של המרכסיזם-לניניזם על הסטיות והסכנות הסטאליניסטיות בועידה ה-20, וכן חיסול פולחן-האישיות על-ידכם וגילוי תוצאותיו ההרסניות לגבי מדיניות החוץ והפנים של בריה"מ.
מנהיגות המפלגה הקומוניסטית בסוריה ובלבנון, לא למדה לקח מהמשגים של סטאלין. המפלגה ממשיכה את פולחן האישיות, היא רמסה כל זכר של דמוקרטיה וביקורת עצמית, והכלה בעקבות ביריה בהטחת אשמות-שווא נגד מיטב החברים במפלגה – רק משום שהם הביעו ביקורת על דרכה של המפלגה.

שיטת הרברבנות:
לעומת תהליך הביקורת של מרכז המפלגה שהתנהל בחבל הסורי, הפיצה המנהיגות הבקדאשית הודעה – בין כל מוסדות המפלגה – בה היא סיפרה על עצמה כי היא המנהיגות היחידה בעולם שלא חזרה על המשגים והסטיות של סטאלין הודות לבקדאש. המפלגה החלה בפעולות דיכוי ואיומים נגד כל מה שסתר את מדיניות זו, והמפלגה אף הרחיקה מאות חברים משורותיה. אך האם כעת מגלה לכם חאלד את פשר דבריו והצדקותיו למעשים האלה?
משום כך, אנו העלנו את תולדותיה של המנהיגות הזו, מיום שהיא נכנסה לתפקידה בשנת 1930 ועד לעצם היום הזה. על-ידי כך, ניווכח כי היא בגדה בגלוי במרכסיזם-לניניזם ושיתפה פעולה עם האימפריאליסטים הצרפתיים במשך כל תקופת המנדאט. היא הובילה את המפלגה בדרך קוסמופוליטית-עממית והפכה את המפלגה גרורה של הבורגנות-הלאומית, ובכך התרחקה מכוחה העיקרי – שהם הפועלים והפלאחים. פרטים אלה ואחרים יכללו בספר – כל תולדות המפלגה – היוצא-לאור בקרוב והמבוסס על עיתונות, חוברות ופרסומים שיצאו לאור על-ידי המפלגה.

שיתוף פעולה עם המערב:
חבר נכבד, במקום לעמוד בראש מאבקנו נגד הכובשים הצרפתיים, קראה הבקדאשיות לידידות סורית-צרפתית. סיסמא זו נשארה אף לאחר התוקפנות הצרפתית על כפרינו וערינו ב-1945, כאשר הבקדאשיות לא קראה לעצמאות, אלא רק לאחר שהוחלט על כך באו"ם. בתקופת העצמאות, הייתה עמדת המפלגה מגוונת בהתאם לאינטרסים הפרטיים שלה, וכן בהתאם לאינטרסים שלה לגבי כל ממשלה ולגבי כל מנהיג. לאחר הקמת האיחוד בין סוריה למצרים, היא התנכרה לאיחוד, חתרה נגדו והכחישה כל הישג פנימי שלו. ישנו דוגמאות רבות לכך, ולהלן חלק מהן:
1. עידוד כל אי-שקט פנימי בסוריה, וניצולו נגד האיחוד כפי שזה אכן קרה ב-7 בספטמבר 1958 כאשר מנהיגות הבקדאשית הסיתה את עובדי חברת-החשמל לחבל ברכבי החברה ולצאת בקריאות נגד האיחוד. כמו כן היא ניצלה – להסתה נגד האיחוד – את התביעות של הסמינר למורים בדמשק באוקטובר 1958.
2. הבקדאשיות עודדה את המתבדלים בעיראק לבדות האשמות נגד הרפובליקה-הערבית- המאוחדת, כאילו היא משרתת את האימפריאליזם ואסרה את גיבורי המהפכה הראשיים, רק בגלל תמיכתם באיחוד האומה הערבית.
3. חאלד בקדאש אמר בנאומו בפראג בשנה שעברה:
"רצוני להסב את תשומת-הלב לעניין הרפורמה-האגררית במדינתנו. וביחוד בסוריה ובמצרים קיימת נטייה להגביל חלקית את הפאודליות והבעלות על האחוזות הגדולות תוך כדי עידוד שכבת הקולאקים. האמריקאים מעודדים נטייה זו. מאידך מסתבר כי כל הצעדים לרפורמה הם בלתי רציניים. לנקודה זו יש חשיבות רבה לגבי ארצות אסיה ואפריקה. ונשאלת השאלה האם הבורגנות הלאומית במדינות שהשתחררו באחרונה מסוגלות לפתור את הבעיה החקלאית? אני הייתי משיב בשלילה ודעתי היא כי הבורגנות הלאומית אינה מסוגלת לכך מבחינה מדינית וכלכלית. שאלה זו מוטב להציג בצורה אחרת: האם יכולה הבורגנות לקפח את שכבת הפועלים של בני-בריתה האמיתיים – הפלאחים? הניסיון של כל המפלגות הקומוניסטיות האחיות בכיוון זה, יש בו כדי לאפשר לנו מסקנות תיאורטיות".

המרוצים אתם מזה?
זה מה שאמר בקדאש לדעת-הקהל הקומוניסטית בפראג תוך כדי סילוף האמת על חוק הרפורמה האגררית המהווה צעד ראשון לקראת הגשמת הסוציאליזם בארצנו. בקדאש טוען כי חוק זה מעודד את הקולאקים, אך האמת היא שהחוק מעניק זכויות-עדיפות לפלחים מחוסרי-הקרקע.
אשר לטענתו כי הבורגנות הלאומית אינה מוסגלת לפתור את הבעיה החקלאית, זה נכון. אך נשאלת השאלה מי חוקק את חוק הרפורמה האגררית בקע"ם? חוק זה הוצא על-ידי ממשלת הרפובליקה-הערבית-המאוחדת המייצגת את השכבה הדלה ביותר של העם והרחוקה כל כך מהבורגנות. בקדאש חפץ לומר כי נאצר מייצג את הבורגנות במדינתנו, ומשום כך אין הוא מסוגל לפתור את השאלה החקלאית. אמת זו ידועה לעמנו והוא מחזיר את הבדותות האלה לבעליהן.
באומרו כי חוק הרפורמה האגררית שוללת מהשכבה של הפועלים את בני בריתם הפלחים, הוא מתכוון לכך שיש להשאיר את הפלאח בחוסר-קרקע כדי שישאר בן-ברית לשכבת הפועלים. לכל זה אנו דורשים הסבר מבקדאש לאור סוציאליסטיותו המיוחדת והחדישה.
באשר לגילויו בעידוד המצב הנוכחי על-ידי האימפריאליסטים האמריקאיים בתוכנית הרפורמה האגררית בארצנו, אנו מבקשים מבקדאש שיסביר לכם מהו מקור האינפורמציה.

4. המלחמה שניהלה המפלגה נגד האיחוד והבנתה העניין הפיאודליזם בחבל הסורי, וכן הכרזתו של ניקולא שאווי, אחד ממנהיגי המפלגה, לעיתון אל-ג'רידה כי האיחוד הוא אסון לחבל הסורי ויש להילחם בו.
5. התעטפות המפלגה באצטלה של סיסמאות החופש-הדמוקרטי כדי להילחם באיחוד. וכהוכחה לכך היא בריחתו של בקדאש, לדמוקרטיות-העממיות, מישיבת בית-הנבחרים הסורי בעת החתימה על הסכמי האיחוד מבלי שתהייה לו כל סיבה או הצדקה לכך. ולאחר כל זה טוען בקדאש סיסמת המפלגה הייתה מאז ומתמיד סיסמת האיחוד הערבי.

מטרות הטענות של בקדאש הן:
1. הטעיות של דעת-הקהל הקומוניסטית, ובעיקר בבריה"מ שתמכה באיחוד זה בגלוי.
2. להופיע כנאשם חף-מפשע וכנפגע על לא עוול בכפו כדי לרכוש את אהדת כל הקומוניסטים בעולם, ולהניעם כדי לסלף את יחסי האחווה בין בריה"מ לרפובליקה-הערבית-המאוחדת.

על-ידי כך הוא מבקש ליצור מגע בלתי-ישיר עם האימפריאליסטים החותרים תמי לפגוע ביחסים בין הערבים לבין בריה"מ והמדינות הסוציאליסטיות האחרות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האמת על המפלגה הקומוניסטית בסוריה ובלבנון", 20 באוקטובר 2006, The Middle East Documents. (כל הזכויות שמורות לד"ר יוחאי סלע).

מצע "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" בסוריה

המצע המעניין הזה שפורסם לראשונה ב-1979, התפרסם שוב בתקופת "האביב של דמשק" ב-2001. המצע מעניין מסיבות רבות, את חלקן ניתן לקרוא בהערות, ואת רובן ניתן לקרוא לאורך כל המצע המדיני של "האיחוד הלאומי הדמוקרטי". צריך לשים לב לטענות כנגד המשטר הנוכחי בסוריה וכן להמשך המאבק בין הערבים לישראל. שכן, למרות היותו של האיחוד "דמוקרטי" הוא עדיין מחוייב למדיניות של אי-הכרה בישראל ותהא הסיבה שתהא.

המצע המדיני- תקנון היסוד[1]

המצע המדיני:האיחוד הלאומי הדמוקרטי הנו מסגרת פוליטית פתוחה למפלגות וארגונים פוליטיים, אישי ציבור ואזרחים עצמאיים ממסגרת של מפלגות, אותם מאגדת מטרה משותפת לפעול למען מיסודה של מדינת צדק וחוק; מדינה שתשמור על חופש הפרט וזכויות האדם, תערוב לזכויות האזרחיות וחירויות היסוד של כל האזרחים על בסיס של שוויון, ותכשיר את הקרקע למשטר דמוקרטי שיבטיח פיתוח, צדק חברתי ושוויון הזדמנויות; מדינה בעלת תשתית דמוקרטית הנסמכת על עקרון ריבונות העם ואחדות החברה, ופועלת למען ביסוס חירותה של הארץ, שחרור חלקיה הכבושים, הצבתה על דרך הקידום והשגשוג, וחיזוק האופציות המובילות להתנערות לאומית דמוקרטית ואחדות ערבית.

האיחוד הלאומי הדמוקרטי נוסד בשנת 1979, לאחר הידברות דמוקרטית בין חמש מפלגות פוליטיות בעלות גוונים אידיאולוגיים שונים: מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הערבי הדמוקרטי, המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית,[2] מפלגת הפועלים המהפכנית הערבית, מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית הדמוקרטית ותנועת הסוציאליסטים הערבים; זאת במטרה ליטול חלק בהתוויית דרך של שלום שתחלץ את המדינה מהמשבר שלה, ותמנע ממנה את הסכנות עליהן התריעו הנסיבות הנפיצות דאז,[3] שהיו קרובות לשטוף אותה ולאיים על המרקם החברתי שלה ואחדותה הלאומית. האיחוד עודנו נאמן לעקרונות עליהם קם שבין החשובים ביותר שבהם: ההכרה בגיוון והשוני, אימוץ ההידברות הדמוקרטית, דגילה באחדות הלאומית וטובת הכלל וקידושן, הבעת אמון בפוטנציאל של העם, והכרה בזכותו לבחור את המודל המדיני-החברתי-הכלכלי שיבטיח את האינטרסים שלו, ואת המשטר השלטוני שיגן על האינטרסים הללו וישמור אותם, וכן יבטא את זהותו הלאומית של העם.[4]

על רקע פנייתו של השלטון לאימוץ הנישה הביטחונית והכוח הטהור באותם זמנים, דבק האיחוד בנישה הלאומית הדמוקרטית שלו והתנגד לדרכו של השלטון, ודרש לשנות אותה באורח שיאפשר לעם ולגורמי הכוח הדמוקרטיים שבו ליטול חלק חיובי בחיים הפוליטיים. השלטון היה נחוש להמשיך בדרכו, כך שהמשבר גילה מגמת החמרה, והמצב החברתי, הפוליטי והכלכלי הלך והחריף עוד יותר. בצל הנסיבות הללו, ידע האיחוד - כמוהו כמו גורמי כוח פוליטיים וחברתיים אחרים, ואזרחים רבים נעדרי זיקה לפעילות הפוליטית[5] - מסעות דיכוי וניסיונות חיסול ועקירה מהשורש, בעטיים איבד לוחמים רבים ובמסגרתם השליכו מנגנוני השלטון מאות מחבריו ותומכיו לבתי הכלא ומתקני המעצר לשנים ארוכות.[6]

מרגע היווסדו, ייחס האיחוד חשיבות מיוחדת לדמוקרטיה וראה בה פתח לקידום מערכת היחסים המדינית לרמת מערכת יחסים של אזרחות, קידום החברה לרמה של חברת כור היתוך במובן הלאומי והחברתי, וקידום המדינה לרמה של מדינה לאומית. כמו כן, האיחוד הבין את הזיקה בין הדמוקרטיה והלאומיות, כך שמנקודת הראות שלו, נעשה המפעל הלאומי קשור קשר הדוק ביותר בל יינתק להתנערות הדמוקרטית. העדרה של הדמוקרטיה או חוסר-פעילותה הם ששמים רסן לפיו של מפעל האחדות וכולאים אותו בביצת הפיצול והרודנות. לפיכך, ביסס האיחוד את השקפתו ועמדתו על הנחת-היסוד שההתנערות הדמוקרטית הנה בעצמה התנערות לאומית, דהיינו התנערות האומה, וכי הפוליטיקה הנה פעילות חברתית קהילתית, וביטוי לקונצנזוס בקרב החוגים החברתיים בעלי האינטרסים השונים שהאינטרסים שלהם יתממשו במסגרת האינטרס הלאומי.[7]

האיחוד היה זה שהקדים לאמץ את הדמוקרטיה כבסיס לעשייה האחדותית, תנאי נחוץ להתמודדות עם הכיבוש הישראלי של האדמה הערבית ולהתמודדות עם ההגמוניה האמריקאית, והקדמה הכרחית העשויה להימתח על פני פרק זמן ממושך לצורך מעבר למשטר חברתי צודק יותר והומני.

האיחוד הלאומי הדמוקרטי מאמין בזכות כל האזרחים לעסוק בפוליטיקה, ובלגיטימיות להפגנת התנגדות ובלגיטימיות השוני, ורואה בפוליטיקה תפקיד חברתי הנמנה על תפקידיו של הפרט וכרוך עם תפקידיו האחרים.

הואיל, ולעבר נודע ערך בביאור הדברים, האיחוד הלאומי הדמוקרטי מחזיק בדעה כי רוב הסיבות הפנימיות למשבר הפוליטי שפרץ ומוסיף להתקיים - עודן קיימות ומצריכות טיפול שורש.[8] בחזית הסיבות הללו, המונופול על השלטון, אכיפת חסות ואפוטרופסות על העם,[9] הפקעת העיסוק בפוליטיקה מידי החברה, הפקעת חירויות-היסוד, ומתן יד חופשית לפרוטקציוניסטים ומקורבים לנהוג כרצונם בכספי הציבור בכל המוסדות הציבוריים; זהו דבר שהניב סיטואציה של שחיתות שאינה נחשבת ביטוי לשפלות-מוסרית בלבד, אלא ביטוי להפרדת השלטון מהעם, וביטוי לכך שפריבילגיות תופסות את מקום הזכויות, ונאמנויות שונות תופסות את מקום החוק.[10] מה שהביא להחמרת המשבר ועצם הקיפו את כלל תחומי החיים החברתיים היה המשך הפעלתם של חוק החירום והתקנות לשעת חירום[11] וכן ומתן יד חופשית למנגנוני הביטחון להכביד את אכיפתם על החיים הציבוריים וחיי הפרט של האזרחים; עד כדי שמנגנונים אלה הפכו לגוף השלטון בפועל והטביעו בכל מוסדות המדינה והחברה את צביונם, ואילו המדינה הפכה למדינת-ביטחון שכל אזרח בה הנו בחזקת נאשם.[12]

הואיל, והמדינה עוברת כיום תקופת-מעבר חדשה הפותחת אפשרות של הידברות וזיקה רצופה בין גורמי הכוח החברתיים והזרמים האידיאולוגיים והפוליטיים, ומבססת את ההקדמה ההכרחית לפיוס לאומי - שהינו התנאי העיקרי לחצית משקעי העבר ופתרון בעיות ההווה שיישובן כבר מצריך השתתפות של כל גורמי הכוח בחברה - פונה האיחוד הלאומי הדמוקרטי לכל החוגים החברתיים, גברים ונשים משכבות-הביניים, והאינטלקטואלים בפרט, אל העובדים, החקלאים, עניי הערים והסטודנטים. (ואף) אל הגורמים הבורגניים הלאומיים קרי תעשיינים וסוחרים, במצע מדיני זה במטרה ליטול חלק בחידוש הפרודוקטיביות הפוליטית בחברה, הכשרת הדרכים לרפורמה מדינית, חוקתית, כלכלית ואדמיניסטרטיבית, רפורמה במשפט, החינוך וההשכלה, שיפור השירותים הקהילתיים, וכן שמירה על הנכסים הציבוריים והמשאבים הלאומיים וניצולם על הצד האופטימלי, וזאת בכדי לחלץ את המדינה ממצב האבטלה והשפל וממצב הנחשלות, התלות והרודנות.[13]

האיחוד סבור שהמשבר, שהצטברו בו ונכרכו זה בזה מרכיבים חברתיים, כלכליים, תרבותיים ומוסריים, הפך למשבר כולל, והמוצא ממנו אינו יכול להיות אלא מוצא מדיני, שיכונן מחדש את החיים הפוליטיים על בסיס של אזרחות שאינה פתוחה לדיפרנציאציה ופערים, ועל עקרון שלטון החוק על השולט והנתין כאחד. במסגרת הרפורמה המדינית ניתן יהיה להיאבק בשחיתות ולערוך רפורמה בכלכלה, באדמיניסטרציה הציבורית, במשפט, בחינוך ובהשכלה, בתקשורת ובתחומי החיים החברתיים האחרים. רפורמה באחד מהתחומים הללו אינה יכולה להביא לתוצאות חיוביות אם אינה מתקיימת במסגרת תפיסה כללית לרפורמה מדינית. מובן מאליו שהיחלצות מהמשבר הזה, שמרכיביו הצטברו לאורך ארבעה עשורים,[14] אינה יכולה להיעשות בן לילה, אינה יכולה להיעשות בבת אחת, ואינה יכולה להיעשות בידי השלטון בלבד או החברה בלבד, אלא ששומה עליה להיות הדרגתית ומושכלת ושבה ישתתפו כלל גורמי הכוח בחברה ובמדינה. ברם, התמשכות הזמן עוד ועוד, אינה לטובתה של הרפורמה, ואינה לטובת הכוחות המעונינים בה וחותרים למענה, אלא המשך המצב מוסיף על הקלקול והשחיתות הקיימים כעת. הרפורמה תוסיף להיתקל בהתנגדות במגוון צורות מצד גורמי הכוח שהעדיפו את עצמם על חשבון העם, וניצלו את העדר החוק ואת העדרו של פיקוח עממי ורשמי, וכן את עצם הפקעת העיסוק בפוליטיקה מידי החברה, בכדי לבצע פעולות לא חוקיות. הדבר מעלה את ההכרח בשיתוף-פעולה מצד כל גורמי הכוח הלאומיים בעלי העניין בכינון הרפורמה. מזווית זו, מציגים אנו את סעיפי המצע שלהלן, במטרה ליטול חלק בהידברות הלאומית אודות מצבה של מדינתנו ועתידה.

המטרות והיעדים הכלליים:

1) כינון מדינה מודרנית.1. דבר זה יצא לפועל בדמות: הפסקת הפעלתם של מצב החירום והתקנות לשעת חירום, וביטולם של כל בתי הדין המיוחדים והחוקים הרלוונטיים. שומה לשחרר את כל העצירים הפוליטיים ועצירי ההשקפה והמצפון, וכן לפתור את בעיית המבוקשים הביטחוניים על רקע סיבות פוליטיות, להתיר את שיבתם למולדת של כל המגורשים ומנועי השיבה על רקע סיבות הנובעות ממעמדם המשפטי של כל משוללי הזכויות האזרחיות מתוקף פסקי הדין של בתי הדין המיוחדים, להשיב את העובדים שבהם לעבודותיהם ולשלם את מלוא שכרם, להעניק פיצוי חומרי ומורלי לכל מי שהיו נתונים למעצר פוליטי שרירותי, ולטפל בסוגיית הנעדרים באופן שיחבוש את הפצעים ויסגור את תיק העבר.[15]

2. חופש הפרט וזכויות האדם: כינון מערכת היחסים החברתית והמדינית על בסיס חופש הפרט וזכויות האדם, וחירותם של החוגים החברתיים והאיגודים ומפלגותיהם הפוליטיות, במסגרת החוקה והחוק. הדבר לא יתממש אלא עם היות המדינה מדינת כל אזרחיה ללא יוצא מן הכלל, והיות האנשים חברים מלאים בחברה ובמדינה.

3. שוויון: מניעת אפליה בין האזרחים, או גריעה מזכויותיהם, או קיפוח חירויותיהם הציבוריות והפרטיות, או הענקת פריבילגיות לחלקם על חשבון חלקם האחר.[16] לפיכך, יש לבטל את כל צורותיה של מדיניות האפליה כלפי האזרחים ובפרט בתחום העבודה, ההשכלה והשליחות לחו"ל, משלחות הלימודים וכו', ולהכיר מחדש במושג הכשירות-המקצועית והזכאות ולהציב את האזרח המתאים במקום המתאים - גברים כנשים. ולבטל את כל הליכי האפליה כלפי אזרחים לא ערביים ובפרט האזרחים הכורדים,[17] וכן לפתור את בעיית משוללי האזרחות ע"פ העקרונות הלאומיים וההומניטריים הזוכים לגושפנקא בחוקה.

4. הפרדת הרשויות: אימוץ עקרון הפרדת הרשויות המחוקקת, השיפוטית והמבצעת, הקניית עצמאות לכל אחת מהן על תפקידיה המוגדרים בחוקה, והכרה מחודשת ברשויות הללו למען תהיינה רשויות ממשיות בשטח המסוגלות למלא את תפקידיהן.

5. החוקה: תיקון החוקה נעשה כורח דוחק לאור התמורות החברתיות והפוליטיות לאחר כשלון ניסיונות מיסודו של הסוציאליזם שיצאו לפועל בבריה"מ לשעבר ומדינות מזרח אירופה, ולאור התוצאות שהניבו העתקיו המעוותים של הסוציאליזם בעולם-השלישי.[18] שומה על התיקון לספק את התנאים המתאימים לקרוא לכינונה של אסיפה מכוננת לאומית שתכלול את נציגיהם של מגוון גורמי הכוח והחוגים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים במטרה לגבש חוקה דמוקרטית חדשה למדינה שתעקוף את עקרון מפלגת-ההנהגה של המדינה והחברה, מודל החזית המחזיקה במונופול על השדה הפוליטי ועקרון הדמוקרטיה העממית, ותדגיש את עקרון ריבונות העם ושלטון החוק.[19]

6. הבחירה: הכרה מחודשת בעקרון הבחירה החופשית, הישירה והחשאית בכל הרמות, מהיותו מהחשובים ביותר בעקרונות הדמוקרטיה והמנגנונים המעשיים שלה, ובעיקר בחירת נציגי-העם למוסד המחוקק. נוכחות בפועל של החברה במוסדות המדינה מותנית בתקינות הבחירות למוסד המחוקק וטוהרן, ובתפקידיו של המוסד המחוקק. אין זה אפשרי לגשר על התהום הפעורה בין המדינה והחברה, אלא, בגיבוש חוק בחירה דמוקרטית שיאפשר לכל גורמי הכוח בחברה לבחור את נציגיהם לפרלמנט על בסיס מפלגתי ויחסי, ועריכת בחירות כלליות חופשיות וטהורות תחת פיקוחה של מערכת המשפט.

7. החירויות הציבוריות: התרת החירויות הציבוריות, ובייחוד חופש הפעילות החברתית, הפוליטית וההתארגנות. חקיקת חוק דמוקרטי למפלגות ולאגודות שיבטיח פלורליזם פוליטי ומפלגתי שיבסס מחדש את חוקיותן של האגודות האזרחיות על בסיס התפקידים החברתיים שהן ממלאות.

8. שלטון מקומי: נהנה מסמכויות בפועל, ומכונן באמצעות בחירה עממית חופשית.

9. התקשורת: חקיקת חוק דמוקרטי חדש לעיתונות, פרסום, תקשורת ודברי דפוס שימסד בשטח את חופש המחשבה והדעה, ויהפוך את התקשורת הלאומית החופשית לשופר החברה על כל העושר והגיוון שהיא מגלמת בתוכה, לעינה הבוחנת של החברה על-פי האינטרס הציבורי, ולרשות רביעית הממלאת תפקיד של פיקוח, ביקורת, הכוונה ותיקון המעוות. התקשורת ממריצה את היצירתיות בכל ענפי הידע ותחומי התרבות, והופכת את התרבות-הלאומית לאחד מהיסודות של הפוליטיקה - תקשורת הנותנת יד חופשית לתחרות אתית חופשית.[20]

10. הצבא: תפקידיו הראשיים של הצבא הלאומי - הגנת הריבונות הלאומית, השבת השטחים הכבושים והגנת המשטר הדמוקרטי. פועל לפיתוח כושר הלחימה שלו, ושוקד על קיום משמעת, היררכיה פיקודית, שיתוף פעולה, מניעת עבודת כפייה, הדגשת לכידותו הלאומית ללא הבחנה מכל סיבה שהיא כולל סיבות על רקע לאומי או פוליטי או סקטוריאלי, וכן שיפור חוקי השירות-הצבאי והמילואים באופן שיבטיח צדק ושוויון בין האזרחים בזכויות והחובות.

11. הביטחון: סיום עידן מדינת-הביטחון באורח בלתי-הפיך, וכן מניעת התערבותם של מנגנוני הביטחון בחיי האזרחים וענייניהם ורתימתם לשירות-ביטחון המולדת והריגול הנגדי, והגנת ביטחון האזרח ושלטון-החוק.

2) אשר למצב הכלכלי והחברתי:

תפיסתו של האיחוד נשענת על רפורמה במבנה הכלכלי והחברתי ע"פ היסודות הבאים:

1. בניית כלכלה לאומית שמטרתה הראשית סיפוק צרכי הקהילה, קידום רמת החיים הכללית, ונשיאה במטלה של פעילות היצור והניצול האופטימלי של המשאבים האנושיים והחומריים, לאור ההתקדמות המדעית והטכנולוגית המתמשכת והמואצת בעידננו זה.

2. שימת דגש על האיזון בין התרת החירויות הכלכליות הציבוריות ושמירה על חלקו של הפיתוח הלאומי, גם במישור הסקטור הממסדי הכלכלי. החלק הזה נושא ב:
א. שמירה על הסקטור הממסדי הכלכלי בסקטורי-היצור העיקריים, ובפרט אלה מהם השוקדים על ניצול המשאבים הטבעיים, ושלהם יש נגיעה לתשתיות ושירותים ציבוריים כמים, חשמל, תחבורה, תקשורת, בריאות, חינוך והשכלה וכן עתיקות, והפיכת הסקטורים היצרניים הללו למרכזי פיתוח עיקריים.
ב. חירות הסקטור הפרטי וחיזוק תפקידם של היצרנים ויוזמותיהם, מתן חופש פעולה למנגנונים התחרותיים של השוק, וסיפוק הקלות בשירותים והקלות משפטיות בכפוף לצורך והאינטרס הלאומיים ע"פ סדרי הקדימויות של הכלכלה הלאומית וצורכי הפיתוח.
ג. תמיכתו ועידודו של הסקטור הקואופרטיבי והמשותף.

3. שיקומו של הסקטור הממסדי-הכלכלי בהתחשב ברפיון והשפל שידע והנסיגה בפעילות היצרנית שפקדה אותו, וכן השחיתות, ההשחתה, הגזל הגלוי, ההתעשרות הלא חוקית, ההברחות, המכשולים הבירוקרטיים והתערבבות המערכות זו בזו, דברים שהיו מנת חלקו.

4. חלוקתם מחדש של ההכנסה והמשאבים הלאומיים מטרתה להבטיח את רמת החיים המינימלית לכל האזרחים דרך כריכת רמת השכר המינימלית בדרישות רמת החיים המינימלית, ולספק את הצרכים הקהילתיים קרי ביטוח בריאות, חינוך והשכלה חינם, וכן הבטחת זכות העבודה וזכויות הזקנה לכל האזרחים. זאת בתנאי, על-ידי החלת חוקי-מיסוי חדשים, כגון, הטלת-מס פרוגרסיבי על הרווחים והטלת-מס מתאים על צריכת רווחה ומותרות, באופן שיבטיח רמה קבילה של צדק חברתי, ויקדם את רוב העם לרמת-חיים אנושית הולמת ובאופן שיהלום את מקומם של החוגים החברתיים בסולם היצור החברתי, ואת גודל הנטל המוטל על כתפי כל אחד מהם בפיתוח-הלאומי.

5. דאגה רצינית לחקלאות ופיתוחה, הקלת מתן ההלוואות החקלאיות, גיבוש מדיניות תמחור נכונה שתעודד את התנובה, סיוע לחקלאים בהלוואות, זרעים ודשן, הקלת ההשגה של מיכון חדיש, וכן עידוד הפעילות הקואופרטיבית בין החקלאים.

6. האיחוד הלאומי הדמוקרטי רואה ברפורמה הכלכלית רפורמה מדינית בראש ובראשונה. הוא אינו מעניק גושפנקא לקריאה להפרטה ושוק-חופשי, ואינו מתנגד להם בשל הסתגרות-עצמית ומתן גושפנקא לשחיתות בסקטור הציבורי, אלא האיחוד מתייחס לרפורמה מזווית של האינטרס הלאומי, האינטגרציה הכלכלית הערבית, וקדימותו במעלה של השוק הערבי המשותף, העשוי ליצור סוג של חלוקת תעסוקה ערבית חדשה, בהנחה שיפתח את הגבולות בין מדינות-ערב ויאפשר מעבר אנשים, סחורות והון ביניהן בחופשיות מלאה, בעזרת ערבויות משפטיות משותפות ובתעריף מכס מאוחד, ובהנחה שיכוננו פרוייקטים משותפים בכל התחומים.[21]

7. סוגיית בני הנוער משני המינים הנה סוגייה מדירת שינה; הן במה שנוגע לרמת החיים הירודה שלהם והגידול במספר המובטלים בקרבם; או במה שנוגע לעלייה בצורכיהם החומריים והנפשיים, וצימאונם לחיים אנושיים הולמים ומודרניים, המאפשרים את הפיכת כישוריהם והענקת כר-חופשי לפוטנציאל החידוש והיצירה שלהם במגוון תחומי התעסוקה והידע - או במה שנוגע לאיכות ההשכלה והתעסוקה הירודה. טיפול בנושא זה מצריך החלת שוויון והזדמנות שווה בין כל בני הנוער, ויצירת מקומות עבודה ממשיים לכולם. כן הוא מצריך, מאידך, את קידומם של החינוך וההשכלה והפיכתם למודרניים.

8. אשר למחקר מדעי: לאור התקדמות המדע והטכנולוגיה והפיכת המדע לכוח פרודוקטיבי, תופס המחקר-המדעי מקום ראשי בגידול-היצור והתקדמות החברה. שומה לעודד את המחקר המדעי בכל התחומים, להקצות שיעור מתאים מהתוצר המקומי לתחום זה, ולהקים מרכזי מחקר מדעי באוניברסיטאות ובמוסדות הציבוריים הגדולים.

9. אשר לענייני האישה: האישה מהווה את מחצית החברה, והנה יסוד מרכזי בה. היא סבלה מקיפוח היסטורי שנבע מנחשלות ורודנות, מה שמחייב הסרתן של כל המגבלות סביב בסיס השוויון בחיים הציבוריים, וזה בתורו יסייע ליצירתו של דור דמוקרטי המשתחרר מתסביכי העבר ושואף לעבר כינונה של חברה חופשית מתקדמת. [22]

10. הדת לאללה, המולדת לכולם, המדינה לכולם, ואין כפייה בדת. מתוך הנחה זו, רואה האיחוד בדת, אחד מהתחומים המרכזיים בחייהם הרוחניים של הפרט והחברה. האיחוד מתייחס אליה כסובבת סביב עקרון הידע, עקרון החופש, עקרון העשייה ועקרון הג'יהאד, הג'יהאד נגד הנפש המדיחה לרוע. זירת הפעולה בה היא צומחת, ע"פ חוקיה שלה, הנה החברה הציביליזטורית. הדת מאבדת את משמעותה הרוחנית ותפקידה המוסרי, שעה שהיא הופכת כלי בשירות המטרות הפוליטיות או הופכת לאידיאולוגיה המצדיקה ונותנת גושפנקא לכוחנות ועריצות, או מסווה לבורות, נחשלות ומניעת הקשר עם ההווה והעתיד על מזבח העבר.[23] הדת קיימת למען האדם ולמען השתפרותו והתקדמותו. רביזיוניזם בהגות הדתית, חידושה והפיכתה להולמת את העתיד הנם מהחשובים ביותר במרכיבי ההתנערות והקדמה. האיחוד מאמין בחופש המחשבה והמצפון, חופש הביטוי וחופש האמונה, ומדגיש את זכותם של כל המאמינים וחירותם לקיים את הלכותיהם הדתיות באורח המתיישב עם עקרונות הסדר הציבורי, מחזק את אחדות החברה ומעמיק את אפקט כור ההיתוך הלאומי.[24]

3) אשר לפוליטיקה הערבית והבינ"ל:

בהתבסס על תפיסתו הלאומית הדמוקרטית, סבור האיחוד כי ישנו קשר בין אוריינטצית הסגירות של המדינה לבין התלות והרודנות. אי לכך, ההתנערות הדמוקרטית על שני היבטיה המדיני והחברתי, היא שמספקת את התנאים הרלוונטיים וממריצה את הפקטורים העצמיים לעשייה האחדותית עם מגוון צורותיה וריבוי רמותיה. האחדות הערבית לא הפכה ולא תהפוך כלל לעובדה מדינית ריאלית, אלא ביחד עם תקומתה של התנועה העממית והתפתחות התודעה שלה בדבר חשיבות האחדות הערבית והכורח שלה. האיחוד עודנו מחזיק בדעה שהאחדות הערבית אפשרית ובנמצא, ושהינה התנאי הנחוץ, אך הלא-מספיק, לתקומתה של האומה וקידומה ויציאתה אל מחוץ לחומות הנחשלות והרודנות. וכן היא התנאי הנחוץ, אך הלא-מספיק, לניצחון במאבק ההיסטורי עם האויב הישראלי הציוני הגזעני; שחרור כל האדמות הערביות; השבת כל הזכויות הגזולות, ובקדימותן זכות העם הערבי הפלסטיני לאדמתו ומולדתו ולכינון מדינתו העצמאית על אדמת פלסטין.[25]

לפיכך, קורא האיחוד ופועל למען חיזוק הסולידריות הערבית על בסיס היסודות והעקרונות שיממשו את האינטרסים הלאומיים המשותפים, ישמרו אותם ויביאו לאחדות הערבית. כן קורא הוא ופועל למען חיזוק תפקידה של הליגה הערבית וקידומה, ולמען חיזוק המסגרות והארגונים החברתיים הלאומיים, כהתאחדות עורכי הדין הערביים, התאחדות הפועלים הערביים, התאחדות הפרלמנטים הערביים וכו', ותמרוץ תפקידם, מעצם היותם מסגרות עממיות לעשייה האחדותית; כמו כן, למען כינונן של מסגרות חדשות, חברתיות ומדיניות, שתחלושנה על כל התחומים, באופן שיביא לייסודן של רשתות לאומיות של מוסדות וארגונים חברתיים, אזרחיים ואגודות לא ממשלתיות, שיבצרו את המולדת-הערבית והאומות הערביות מפני ניסיונות הסתננות זרה שאינם שוככים. האיחוד סבור שעשייה אחדותית רצינית מתחילה בהנהגת דפוסי-מדיניות חברתיים, כלכליים ותרבותיים לאומיים דמוקרטיים, שימצבו את היסודות הרלוונטיים עבור האחדות הערבית, ויכשירו את הדרכים המובילות אליה. האיחוד רואה במאבק הערבי-הישראלי מאבק היסטורי שהיה כרוך מחיתוליו, ועודנו כרוך, בהתפשטות הקפיטליסטית ובתנועת האימפריאליזם המערבי, ובהמשך, בהגמוניה האימפריאליסטית מחד-גיסא, ובנחשלות ההיסטורית המתגלית בפיצול הלאומי, מאידך. כן רואה הוא בו מאבק נוכחות הקשור במאזן הכוחות הבינ"ל, האזורי והערבי, ולא רק במאזן הכוחות הערבי-ישראלי.

מאזן זה היה ועודנו לטובת ישראל, שלא היה מתרחש אלמלא הנחשלות, הפיצול והרודנות בצד הערבי. צצה הזדמנות לשנות את המאזן הזה עם ניסיון התקומה הערבית השניה אותה הוביל עבד אל-נאצר, אלא שהאומה הערבית איבדה הזדמנות היסטורית זו.[26] בעקבות רציחתו של עובר המדינה-הלאומית-המודרנית בידי הרפובליקה-הערבית-המאוחדת,[27] באה תבוסת ה-5 ליוני 1967 ובהמשך מותו של עבד אל-נאצר והתהפכות מגמתה של הגאות הלאומית-הערבית לשפל ונסיגה לאחור; זאת עד כדי הבאתו של ההווי הערבי לידי שפל, ולידי העמקתה של תופעת הדגילה במדינות נפרדות והיטמעות משטריהן של אלו במשטר הביטחון הלאומי האמריקאי,[28] וכן צמיחת הרודנות שהוציאה את הגוש העיקרי באומה אל מחוץ למעגל העשייה ההיסטורית, וכמעט שהוציאה את האומה כולה אל מחוץ להיסטוריה.[29] ההשלכות הישירות של החמרת מצב ההווי הערבי ניכרו בהסכמי קאמפ-דיוויד והסכם השלום שחתם סאדאת עם ישראל, ובהמשך בתוקפנות האמריקאית נגד עיראק[30] וההסדרים המשפילים עם האויב הציוני שבאו לאחריה.[31] אי לכך, סבור האיחוד שהמאבק הזה כרוך בצורה הדוקה ואמיצה ביותר עם מפעל התקומה הלאומית הדמוקרטית ותלוי בו.

מאבק היסטורי - כמאבק הערבי-ישראלי - אינו מוכרע בידי צבאות, גם אם ילחמו כולם יחדיו, מבלי לקחת בחשבון את עומקם החברתי של הצבאות ורמת ההתפתחות והקדמה של עמיהם. שכן הכוח הצבאי תמיד הנו הסך הכולל הסופי של פקטורי הכוח בחברה המדוברת.[32] את המאבק בו עסקינן אין מסיימים הסדרים והסכמים משפילים שחותמים משטרי מדינות נפרדות וגרורות שאינם זוכים לאמון וכבוד מצד עמיהם. עם זאת, אין מנוס שבמאבק כזה משתלבים מו"מ, הסדרים והסכמים זמניים, אותם קובעים יחסי-הכוחות ואופן התנהלותו של המאבק, כשם שמשתלבות בו מלחמות ושביתות נשק.[33] האיחוד אינו רואה באיזה מההסדרים שנערכו או עשויים להיערך, או בכולם, סוף המאבק עם האויב הציוני, אלא שלב משלביו ורגע מרגעי התנהלותו ההיסטוריים.[34] אין האיחוד מתעכב על ביטוי עמדה מילולית של קבלת ההסדרים או אי קבלתם, אלא קורא ופועל למען שינוי יחסי הכוחות שהם כפו, משחוקיותם של ההסדרים האלה הנו כחוקיות תוצאותיהם של עימותים צבאיים ישירים. שומה על האומה הערבית להפעיל התנגדות, ואין פסול בכך שתנהל מו"מ, אולם מבלי שתשכח רגע אחד שאין מנוס מכך שהמאבק הזה יוכרע לבסוף לטובת אחד משני הצדדים.[35]

על רקע הנחשלות ההיסטורית, הפיצול הלאומי, השיעבוד לשוק העולמי והכיבוש הישראלי, התבהרו יותר ויותר קווי דמותה של המדינה המאמצת קיום נפרד מהשאר, שהפכה קפיטליסטית ושהינה שבויה, מהותית, בידי משוואות הכוח האזוריות והבינ"ל והתוצאות הנובעים מהן. בסיס הממסד השלטוני ומנגנוני כוחו של השלטון החלו להעמיק את התהום בין האידיאולוגיה הלאומית והסוציאליסטית לבין האופי המעשי של ההנהגה. ובהמשך לכך, הוא העמיק את התהום בין הממסד הבירוקרטי של 1970 לבין רוב העם, שתנאיי חייו צנחו לכדי רבע הרמה שידעו שנה קודם לכן. וכי צמרת המדינה וחוג מקורביה, הם אלה אשר נטלו לעצמם את החלק הארי של המשאבים הלאומיים ותוצר עבודתו של העם.[36] בצל הגלובליזציה הכלכלית החדשה, וכללי הסדר-העולמי-החדש הנקבעים בידי החזקים, ובצל השתוללותה של ארה"ב, תוקפנותה הברברית נגד אומתנו ונגד כל העמים החלשים, זלזולה בערכים ההומניים והכללים והחוקים הבינ"ל, ותמיכתה האינסופית בציונות ובגזענות, נעשה זה הכרחי ודוחק להשיב על כנה את המדינה הלאומית המבטאת את המכלול החברתי, ולשחרר את החברה מציפורני ההתעמרות, הדיכוי והרודנות.[37]

הבה נאגד את כל המאמצים למען רפורמה ושינוי לאומי דמוקרטי לטובת הכלל. לבסוף, מכריז האיחוד הלאומי הדמוקרטי על עצמו כתנועת אופוזיציה פוליטית המאמצת את דפוס ההתנגדות האופוזיציונית הדמוקרטית הפומבית. הוא רואה בפומביות בפרט, בחירה פוליטית עקרונית שאין חזרה ממנה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. האיחוד רואה בהידברות עם כלל גורמי הכוח, המפלגות והארגונים הפוליטיים, ללא יוצא מהכלל, פתח הכרחי לחידושה של הפעילות הפוליטית בקרב החברה, ולאיחודה מחדש של הזירה הפוליטית שלה שהתרסקה לפני עשרות שנים והניבה יריבויות ואיבות שאין להן צידוק עם חלוף הזמן ושינויי הנסיבות. האיחוד קורא לכל האזרחים - גברים, נשים, בני-נוער ובנות-נוער - שלהם יש אינטרס בפועל לשינוי לאומי דמוקרטי - להתאגד סביב מצעו זה ולסייע בידי התנעתו למען חברה חופשית, מדינה לאומית ומשטר דמוקרטי.

ההנהגה המרכזית

תקנון היסוד האיחוד הלאומי הדמוקרטי:

האיחוד הלאומי הדמוקרטי בסוריה הנו ברית פוליטית של האופוזיציה הדמוקרטית, על זרמיה הלאומיים השונים, אותם מאגדת - על מגוון השקפותיהם האידיאולוגיות - מטרה משותפת, שהינה שינוי לאומי דמוקרטי וכינון מדינת צדק וחוק, שתשמור על אחדות החברה ותבטא אותה, ושהנם פועלים למיסוד איתן של הזכויות האלמנטריות של האזרח ולהחלת צדק חברתי. האיחוד הנו מסגרת הגייה, עשייה ויישום הדמוקרטיה עבור חוג של בעלי עניין בפן הציבורי, והמחויבים ליעדים הגדולים של אומתם הערבית ולמפעל תקומתה, וליציאה כנגד הגורמים המפריעים, הפנימיים והחיצוניים, הניצבים בנתיב השתחררותה, אחדותה וקדמתה. האיחוד חותר להפוך למסגרת מדינית בה מקיימים אינטראקציה הדדית, מפלגות, גופים ואישים - דרך פעילות ועשייה משותפת - לשם מימוש המצע הלאומי שלו, הנחוץ לכינון חיים פוליטיים על יסודות דמוקרטיים.

יש במסגרת האיחוד כדי לכלול חוגים מגוונים תרבותיים, מקצועיים, עממיים ודמוקרטיים, המבטאים את האינטרסים והמגמות של סקטורים נרחבים בחברה שלנו, והוא אינו מפקיע את זכותה של מפלגה כלשהי לביטוי עצמי. כן, אין הוא מפקיע את זכותם של השכבות והחוגים החברתיים השונים להפגין את ביטוים הפוליטי. קריטריון חברותו של חבר באיחוד הנו מידת תודעתו באשר לתפקידו בחברה ובמדינה, וחברות כאן פירושה פעילות, השתתפות ומחויבות לאמת למען הצלחתו של מצע האיחוד והגנת המולדת ואינטרסים של העם, וכן זכות האזרחים לביטחון, עבודה ושוויון הזדמנויות. החברות באיחוד הלאומי הדמוקרטי פתוחה לכל אזרח סורי או ערבי תושב סוריה, המסכים למצע המדיני שלו, עת מתקיימים בו התנאים הבאים:

א. מלאו לו 18.
ב. הנו דמות מכובדת בקרב החוג החברתי ממנו בא.
ג. אין נגדו חשד לשותפות לדיכוי או שחיתות במדינה ובחברה.
ד. נימנה על אחד מגופי האיחוד וממלא את מחויבותו הכספית.

זכויותיו האלמנטריות של חבר האיחוד מוגדרות כנטילת חלק בדיון סביב ובהתוויית מצע האיחוד והקו המדיני שלו בישיבות הגופים שבמסגרתו. זכותו לבטא בחופשיות את נקודת ההשקפה שלו הנובעת מאחריותו, גם בנוגע לפעילויות האיחוד ופעולותיו הכלליות, ולממש את זכות הבחירה והצגת המועמדות דרך גופי האיחוד ומוסדותיו הקיימים. כמו כן, מוגדרות חובותיו בעשייה לפרסום מצע האיחוד, הפצת הקו המדיני שלו, ביצוע החלטותיו והרחבת שורותיו. החברות באיחוד בסוריה פתוחה לכל מפלגה פוליטית או חוג או אגודה פוליטית או בעלת פן פוליטי, בתנאי שיש הסכמה למצע של האיחוד והן מחויבות לתקנון היסוד שלו. לא תתקבל שום מפלגה או אגודה או ארגון או התארגנות במסגרת האיחוד אלא בהסכמת כלל הצדדים בסגל ההנהגה המרכזית יחדיו; דהיינו לכל צד יש זכות ווטו באופן שווה על תוכן סעיף זה בלבד, כשבד-בבד רשאי כל צד שהוא באיחוד, להעלות מחדש את עניין קבלתו של ארגון כלשהו שישה חודשים לאחר הטלת הווטו על קבלתו מצד אחת המפלגות. במידה והווטו נותר על כנו, מועלה הנושא בישיבה הראשונה של המועצה הלאומית האמונה על אישורו ברוב של שני שליש מהחברים.

מבנה האיחוד:מבנה האיחוד הנו כדלקמן:
1. הועידה הכללית של האיחוד: הנה הרשות העליונה ביותר בו, ומתכנסת כל שלוש שנים בהתאם לקריאה מצד המועצה הלאומית או שליש מחברי הועידה הכללית.
2. המועצה הלאומית: נבחרת מתוך הועידה הכללית.
דצמבר 2001
==

הערות והסברים

[1]הנוסח הזה פורסם ב-2001 עם תוספות אחדות, אך הוא משקף היטב את המצב בסוריה ב-1979 בעת שהוחלט על הקמת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי". הנוסח המלא בערבית מופיע בפרק נספחים, כפי שפורסם ב-20 בדצמבר, 2001.
[2]המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית בראשותו של ריאד אל-טורק פרשה מהמפלגה הקומוניסטית הסורית של חאלד בקדאש ב-1972. בשל בפעילותו האופוזיציונית ריאד אל-טורק נכלא בכלא הסורי למשך שנים רבות ורק ב-2002 הוא השתחרר מהכלא בלחץ ארגונים בינלאומיים.
[3]זאת תוספת למצע שפורסם ב-1979, והמשמעות היא כי לאחר למעלה מ-20 שנה המצב בסוריה לא השתנה גם לאחר מותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000.
[4]שימת דגש על הרעיון הדמוקרטי.
[5]השרירות של השלטון בסוריה שניהל מדיניות דיכוי ומעצר כלפי אזרחים ללא כל זיקה פוליטית לצד אלה שכן היתה להם זיקה פוליטית כלשהי.
[6]למשל ריאד אל-טורק שנכלא לשנים ארוכות ושוחרר רק בתחילת פברואר 2002. ריאד אל-טורק היה בן 72 כששוחרר מהכלא הסורי בלחץ האיחוד האירופאי וגורמים בינלאומיים אחרים. ריאד אל-טורק שוחרר בתחילה ב-1998 לאחר 18 שנים של בידוד, ובסוף 1998 הוא נכלא שוב עד לפברואר 2002. אינטלקטואלים סורים אחדים נעצרו רק משום שהשתתפו בכינוסים פוליטיים של "מפלגת הפועלים המהפכנית", כך למשל נעצר המשורר הסורי מערוף אל-ג'ארח בנובמבר 1998 בשל החשד לקשר עם "מפלגת הפועלים המהפכנית" ועם "האיחוד הלאומי הדמוקרטי".
[7]זיקה הדוקה בין הרעיון הלאומי לרעיון הדמוקרטי ושניהם אינם סותרים זה את זה, בניגוד למגמה שרווחה בקרב מפלגות קומוניסטיות ומרקסיסטיות בשנות ה-60. זהו מהפך גדול שהתרחש במפלגות אחדות בדומה למהפך שעבר יאסין אל-חאפז.
[8]דהיינו המצב בסוריה נותר כשהיה, ובתחומים אחדים המצב הורע.
[9]אינטלקטואלים אחדים טוענים כי שיטת המשטר הרווחת בעולם-הערבי רואה את האזרחים כנתינים בלבד או כ"ילדים ונשים" חסרי-הבנה הזקוקים להגנה, ומכאן הם גם משוללי זכויות אזרחיות.
[10]בעיקר הנאמנות העדתית העלווית.
[11]מצב שלא השתנה מאז 1963 בעת הפיכת הבעת' באותה שנה.
[12]בדומה למה שיאסין אל-חאפז כתב בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות".
[13]האיחוד הלאומי הדמוקרטי ביקש לציין שעם מותו של חאפז אל-אסד נפתחו בפניה של סוריה אפשרויות חדשות שיש לנצל אותן כדי לשנות את פני החברה.
[14]הדגשה כי מאז הפיכת הבעת' במרץ 1963 המצב בסוריה הלך והחמיר בניגוד להבטחות שניתנו בתחילה.
[15]על-פי הערכות שונות ישנם מאות נעדרים סורים, לבנונים, ירדנים ופלסטינים שהשלטון בסוריה לא שיחרר כל מידע לגביהם במשך עשרות השנים האחרונות. על-פי מקורות של אנשי אופוזיציה בסוריה המספר עומד על כ-17,000 איש נעדרים.
[16]רמז לדומיננטיות של העדה העלווית על חשבון עדות אחרות במדינה.
[17]תפיסה בדבר ערביותם של הכורדים כפי שביטאו זאת אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז. בקרב העדה הכורדית, יאסין אל-חאפז זוכה להערכה רבה בשל גישתו הרואה את הכורדים כבניה של האומה הערבית וחלק אינטגרלי ממנה. גישה זו זהה לגישתו של ג'מאל אל-אתאסי, הזוכה אף הוא להערכה רבה מהציבור הכורדי ברחבי-העולם.
[18]הודאה חשובה בדבר כישלונו של הסוציאליזם המדעי ברחבי העולם.
[19]בלשון אחרת, לא מפלגה נוסח "מפלגת הבעת'", כ"מפלגה מנהיגה", אלא מפלגה בנוסח הליברליזם המערבי.
[20]לתקשורת יש תפקיד של "רשות רביעית" המפקחת על שלושת הרשויות האחרות, בדומה לרעיון הליברלי-דמוקרטי הרווח.
[21]הרעיון של איחוד כלכלי של העולם הערבי, ברמה כזו או אחרת, משותף לרבים מקרב האינטלקטואלים הערבים.
[22]זהו לא מס שפתיים מודרני, אלא שאיפה אמיתית וכנה להביא לשינוי בתפקידיה המסורתיים של האישה הערבייה.
[23]אליאס מורקוס ביטא גישה דומה פעמים אחדות מהלך פעילותו האינטלקטואלית.
[24]"כור ההיתוך הלאומי" הנו רעיון מרכזי בסוריה המפולגת לעדות ודתות המסוכסכות ביניהן לאורך שנים רבות.
[25]אחדות העולם הערבי עדיין מהווה, אם כן, יסוד חשוב בתקומתו של העולם הערבי. אך בניגוד לעבר, אחדות זו אינה חזות-הכל אלא היה מהווה חלק בבניין המחודש של האומה הערבית.
[26]"האיחוד הלאומי הדמוקרטי" עדיין רואה בנאצריזם הזדמנות שהוחמצה לאיחוד כולל של העולם הערבי.
[27]הקמת "הרפובליקה הערבית המאוחדת" בין מצרים לסוריה ב-1958.
[28]כמו ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ.
[29]הכוונה לסוריה ועיראק.
[30]מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 בעקבות פלישת עיראק לכוויית.
[31]הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לפלסטינים.
[32]כפי שיאסין אל-חפאז כתב בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", הכוח הצבאי בלבד אין בו די להכריע מאבק היסטורי שכזה, שכן על-מנת להכריע במאבק, כל החברה הערבית צריכה להגיע לרמת פיתוח גבוהה במישור הכלכלי, החברתי, הטכנולוגי, התודעתי וכדומה. כל אלה יחדיו מהווים עוצמה היכולה להכריע את ישראל.
[33]דהיינו, החולשה הצבאית, המדינית, הכלכלית והטכנולוגית של העולם הערבי מאלצת אותם לחתום על הסכמים, אך אלו הם רק הסכמים זמניים שניתן להפר אותם לכשישתנו הנסיבות לטובת הערבים. רעיון זה דומה לרעיון של אליאס מורקוס כשטען כי יש לקבל את החלטת 242 בשם המציאות הקיימת בעולם הערבי. רעיון זה מקבל גם הכשר הלכתי על-פי השריעה (ההלכה) המוסלמית.
[34]"האיחוד הלאומי הדמוקרטי" אינו יוצא נגד הסדרים מדיניים מאחר והם נתפסים בעיניו כזמניים עד לשינוי מאזן הכוחות בין הצדדים. עיקרון זה מקובל גם על האסכולה הדתית האסלאמית.
[35]דהיינו "משחק סכום אפס" – ניצחונו של האחד הוא תמיד הפסדו של השני, במשמעות של להיות או לחדול. והמשמעות היא שהמאבק ימשך עד לניצחונו של אחד הצדדים באופן מוחלט. מבחינת הניצחון הערבי על ישראל המשמעות היא ברורה, אולם מה המשמעות של ניצחון מוחלט של ישראל בעיני הערבים? האם עצם קיומה של מדינת ישראל בגבולות כאלה או אחרים מהווה ניצחון ישראלי על העולם-הערבי? חשוב לזכור כי תוצאות מלחמת ששת-הימים מהדהדים עדיין בכל רחבי העולם-הערבי למרות עשרות השנים שעברו מאז, וימשיכו להדהד עוד עשרות שנים גם אם יחתמו הסכמי שלום בין ישראל לבין מדינות-ערב הסובבות אותה.
[36]כאשר אסד תפס את השלטון ב-1970 התעמולה הסורית קראה להפיכה "תנועת התיקונים", דהיינו היה כאן ניסיון ליצור דימוי חיובי לתפיסת השלטון בכוח. האיחוד הלאומי הדמוקרטי טען כי לא רק שלא היה כאן תיקון, אלא המצב הורע פי כמה וכמה.
[37]להשיב את "המדינה הלאומית" ולא את המדינה העלווית שנוצרה בסוריה מאז הפיכת הבעת' ב-1963, ובעיקר מאז עליית חאפז אסד לשלטון ב-1970.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מצע האיחוד הלאומי הדמוקרטי - בסוריה". 16 באוקטובר 2006, The Middle East Documents. (כל הזכויות שמורות לד"ר יוחאי סלע).