מצע "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" בסוריה

המצע המעניין הזה שפורסם לראשונה ב-1979, התפרסם שוב בתקופת "האביב של דמשק" ב-2001. המצע מעניין מסיבות רבות, את חלקן ניתן לקרוא בהערות, ואת רובן ניתן לקרוא לאורך כל המצע המדיני של "האיחוד הלאומי הדמוקרטי". צריך לשים לב לטענות כנגד המשטר הנוכחי בסוריה וכן להמשך המאבק בין הערבים לישראל. שכן, למרות היותו של האיחוד "דמוקרטי" הוא עדיין מחוייב למדיניות של אי-הכרה בישראל ותהא הסיבה שתהא.

המצע המדיני- תקנון היסוד[1]

המצע המדיני:האיחוד הלאומי הדמוקרטי הנו מסגרת פוליטית פתוחה למפלגות וארגונים פוליטיים, אישי ציבור ואזרחים עצמאיים ממסגרת של מפלגות, אותם מאגדת מטרה משותפת לפעול למען מיסודה של מדינת צדק וחוק; מדינה שתשמור על חופש הפרט וזכויות האדם, תערוב לזכויות האזרחיות וחירויות היסוד של כל האזרחים על בסיס של שוויון, ותכשיר את הקרקע למשטר דמוקרטי שיבטיח פיתוח, צדק חברתי ושוויון הזדמנויות; מדינה בעלת תשתית דמוקרטית הנסמכת על עקרון ריבונות העם ואחדות החברה, ופועלת למען ביסוס חירותה של הארץ, שחרור חלקיה הכבושים, הצבתה על דרך הקידום והשגשוג, וחיזוק האופציות המובילות להתנערות לאומית דמוקרטית ואחדות ערבית.

האיחוד הלאומי הדמוקרטי נוסד בשנת 1979, לאחר הידברות דמוקרטית בין חמש מפלגות פוליטיות בעלות גוונים אידיאולוגיים שונים: מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הערבי הדמוקרטי, המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית,[2] מפלגת הפועלים המהפכנית הערבית, מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית הדמוקרטית ותנועת הסוציאליסטים הערבים; זאת במטרה ליטול חלק בהתוויית דרך של שלום שתחלץ את המדינה מהמשבר שלה, ותמנע ממנה את הסכנות עליהן התריעו הנסיבות הנפיצות דאז,[3] שהיו קרובות לשטוף אותה ולאיים על המרקם החברתי שלה ואחדותה הלאומית. האיחוד עודנו נאמן לעקרונות עליהם קם שבין החשובים ביותר שבהם: ההכרה בגיוון והשוני, אימוץ ההידברות הדמוקרטית, דגילה באחדות הלאומית וטובת הכלל וקידושן, הבעת אמון בפוטנציאל של העם, והכרה בזכותו לבחור את המודל המדיני-החברתי-הכלכלי שיבטיח את האינטרסים שלו, ואת המשטר השלטוני שיגן על האינטרסים הללו וישמור אותם, וכן יבטא את זהותו הלאומית של העם.[4]

על רקע פנייתו של השלטון לאימוץ הנישה הביטחונית והכוח הטהור באותם זמנים, דבק האיחוד בנישה הלאומית הדמוקרטית שלו והתנגד לדרכו של השלטון, ודרש לשנות אותה באורח שיאפשר לעם ולגורמי הכוח הדמוקרטיים שבו ליטול חלק חיובי בחיים הפוליטיים. השלטון היה נחוש להמשיך בדרכו, כך שהמשבר גילה מגמת החמרה, והמצב החברתי, הפוליטי והכלכלי הלך והחריף עוד יותר. בצל הנסיבות הללו, ידע האיחוד - כמוהו כמו גורמי כוח פוליטיים וחברתיים אחרים, ואזרחים רבים נעדרי זיקה לפעילות הפוליטית[5] - מסעות דיכוי וניסיונות חיסול ועקירה מהשורש, בעטיים איבד לוחמים רבים ובמסגרתם השליכו מנגנוני השלטון מאות מחבריו ותומכיו לבתי הכלא ומתקני המעצר לשנים ארוכות.[6]

מרגע היווסדו, ייחס האיחוד חשיבות מיוחדת לדמוקרטיה וראה בה פתח לקידום מערכת היחסים המדינית לרמת מערכת יחסים של אזרחות, קידום החברה לרמה של חברת כור היתוך במובן הלאומי והחברתי, וקידום המדינה לרמה של מדינה לאומית. כמו כן, האיחוד הבין את הזיקה בין הדמוקרטיה והלאומיות, כך שמנקודת הראות שלו, נעשה המפעל הלאומי קשור קשר הדוק ביותר בל יינתק להתנערות הדמוקרטית. העדרה של הדמוקרטיה או חוסר-פעילותה הם ששמים רסן לפיו של מפעל האחדות וכולאים אותו בביצת הפיצול והרודנות. לפיכך, ביסס האיחוד את השקפתו ועמדתו על הנחת-היסוד שההתנערות הדמוקרטית הנה בעצמה התנערות לאומית, דהיינו התנערות האומה, וכי הפוליטיקה הנה פעילות חברתית קהילתית, וביטוי לקונצנזוס בקרב החוגים החברתיים בעלי האינטרסים השונים שהאינטרסים שלהם יתממשו במסגרת האינטרס הלאומי.[7]

האיחוד היה זה שהקדים לאמץ את הדמוקרטיה כבסיס לעשייה האחדותית, תנאי נחוץ להתמודדות עם הכיבוש הישראלי של האדמה הערבית ולהתמודדות עם ההגמוניה האמריקאית, והקדמה הכרחית העשויה להימתח על פני פרק זמן ממושך לצורך מעבר למשטר חברתי צודק יותר והומני.

האיחוד הלאומי הדמוקרטי מאמין בזכות כל האזרחים לעסוק בפוליטיקה, ובלגיטימיות להפגנת התנגדות ובלגיטימיות השוני, ורואה בפוליטיקה תפקיד חברתי הנמנה על תפקידיו של הפרט וכרוך עם תפקידיו האחרים.

הואיל, ולעבר נודע ערך בביאור הדברים, האיחוד הלאומי הדמוקרטי מחזיק בדעה כי רוב הסיבות הפנימיות למשבר הפוליטי שפרץ ומוסיף להתקיים - עודן קיימות ומצריכות טיפול שורש.[8] בחזית הסיבות הללו, המונופול על השלטון, אכיפת חסות ואפוטרופסות על העם,[9] הפקעת העיסוק בפוליטיקה מידי החברה, הפקעת חירויות-היסוד, ומתן יד חופשית לפרוטקציוניסטים ומקורבים לנהוג כרצונם בכספי הציבור בכל המוסדות הציבוריים; זהו דבר שהניב סיטואציה של שחיתות שאינה נחשבת ביטוי לשפלות-מוסרית בלבד, אלא ביטוי להפרדת השלטון מהעם, וביטוי לכך שפריבילגיות תופסות את מקום הזכויות, ונאמנויות שונות תופסות את מקום החוק.[10] מה שהביא להחמרת המשבר ועצם הקיפו את כלל תחומי החיים החברתיים היה המשך הפעלתם של חוק החירום והתקנות לשעת חירום[11] וכן ומתן יד חופשית למנגנוני הביטחון להכביד את אכיפתם על החיים הציבוריים וחיי הפרט של האזרחים; עד כדי שמנגנונים אלה הפכו לגוף השלטון בפועל והטביעו בכל מוסדות המדינה והחברה את צביונם, ואילו המדינה הפכה למדינת-ביטחון שכל אזרח בה הנו בחזקת נאשם.[12]

הואיל, והמדינה עוברת כיום תקופת-מעבר חדשה הפותחת אפשרות של הידברות וזיקה רצופה בין גורמי הכוח החברתיים והזרמים האידיאולוגיים והפוליטיים, ומבססת את ההקדמה ההכרחית לפיוס לאומי - שהינו התנאי העיקרי לחצית משקעי העבר ופתרון בעיות ההווה שיישובן כבר מצריך השתתפות של כל גורמי הכוח בחברה - פונה האיחוד הלאומי הדמוקרטי לכל החוגים החברתיים, גברים ונשים משכבות-הביניים, והאינטלקטואלים בפרט, אל העובדים, החקלאים, עניי הערים והסטודנטים. (ואף) אל הגורמים הבורגניים הלאומיים קרי תעשיינים וסוחרים, במצע מדיני זה במטרה ליטול חלק בחידוש הפרודוקטיביות הפוליטית בחברה, הכשרת הדרכים לרפורמה מדינית, חוקתית, כלכלית ואדמיניסטרטיבית, רפורמה במשפט, החינוך וההשכלה, שיפור השירותים הקהילתיים, וכן שמירה על הנכסים הציבוריים והמשאבים הלאומיים וניצולם על הצד האופטימלי, וזאת בכדי לחלץ את המדינה ממצב האבטלה והשפל וממצב הנחשלות, התלות והרודנות.[13]

האיחוד סבור שהמשבר, שהצטברו בו ונכרכו זה בזה מרכיבים חברתיים, כלכליים, תרבותיים ומוסריים, הפך למשבר כולל, והמוצא ממנו אינו יכול להיות אלא מוצא מדיני, שיכונן מחדש את החיים הפוליטיים על בסיס של אזרחות שאינה פתוחה לדיפרנציאציה ופערים, ועל עקרון שלטון החוק על השולט והנתין כאחד. במסגרת הרפורמה המדינית ניתן יהיה להיאבק בשחיתות ולערוך רפורמה בכלכלה, באדמיניסטרציה הציבורית, במשפט, בחינוך ובהשכלה, בתקשורת ובתחומי החיים החברתיים האחרים. רפורמה באחד מהתחומים הללו אינה יכולה להביא לתוצאות חיוביות אם אינה מתקיימת במסגרת תפיסה כללית לרפורמה מדינית. מובן מאליו שהיחלצות מהמשבר הזה, שמרכיביו הצטברו לאורך ארבעה עשורים,[14] אינה יכולה להיעשות בן לילה, אינה יכולה להיעשות בבת אחת, ואינה יכולה להיעשות בידי השלטון בלבד או החברה בלבד, אלא ששומה עליה להיות הדרגתית ומושכלת ושבה ישתתפו כלל גורמי הכוח בחברה ובמדינה. ברם, התמשכות הזמן עוד ועוד, אינה לטובתה של הרפורמה, ואינה לטובת הכוחות המעונינים בה וחותרים למענה, אלא המשך המצב מוסיף על הקלקול והשחיתות הקיימים כעת. הרפורמה תוסיף להיתקל בהתנגדות במגוון צורות מצד גורמי הכוח שהעדיפו את עצמם על חשבון העם, וניצלו את העדר החוק ואת העדרו של פיקוח עממי ורשמי, וכן את עצם הפקעת העיסוק בפוליטיקה מידי החברה, בכדי לבצע פעולות לא חוקיות. הדבר מעלה את ההכרח בשיתוף-פעולה מצד כל גורמי הכוח הלאומיים בעלי העניין בכינון הרפורמה. מזווית זו, מציגים אנו את סעיפי המצע שלהלן, במטרה ליטול חלק בהידברות הלאומית אודות מצבה של מדינתנו ועתידה.

המטרות והיעדים הכלליים:

1) כינון מדינה מודרנית.1. דבר זה יצא לפועל בדמות: הפסקת הפעלתם של מצב החירום והתקנות לשעת חירום, וביטולם של כל בתי הדין המיוחדים והחוקים הרלוונטיים. שומה לשחרר את כל העצירים הפוליטיים ועצירי ההשקפה והמצפון, וכן לפתור את בעיית המבוקשים הביטחוניים על רקע סיבות פוליטיות, להתיר את שיבתם למולדת של כל המגורשים ומנועי השיבה על רקע סיבות הנובעות ממעמדם המשפטי של כל משוללי הזכויות האזרחיות מתוקף פסקי הדין של בתי הדין המיוחדים, להשיב את העובדים שבהם לעבודותיהם ולשלם את מלוא שכרם, להעניק פיצוי חומרי ומורלי לכל מי שהיו נתונים למעצר פוליטי שרירותי, ולטפל בסוגיית הנעדרים באופן שיחבוש את הפצעים ויסגור את תיק העבר.[15]

2. חופש הפרט וזכויות האדם: כינון מערכת היחסים החברתית והמדינית על בסיס חופש הפרט וזכויות האדם, וחירותם של החוגים החברתיים והאיגודים ומפלגותיהם הפוליטיות, במסגרת החוקה והחוק. הדבר לא יתממש אלא עם היות המדינה מדינת כל אזרחיה ללא יוצא מן הכלל, והיות האנשים חברים מלאים בחברה ובמדינה.

3. שוויון: מניעת אפליה בין האזרחים, או גריעה מזכויותיהם, או קיפוח חירויותיהם הציבוריות והפרטיות, או הענקת פריבילגיות לחלקם על חשבון חלקם האחר.[16] לפיכך, יש לבטל את כל צורותיה של מדיניות האפליה כלפי האזרחים ובפרט בתחום העבודה, ההשכלה והשליחות לחו"ל, משלחות הלימודים וכו', ולהכיר מחדש במושג הכשירות-המקצועית והזכאות ולהציב את האזרח המתאים במקום המתאים - גברים כנשים. ולבטל את כל הליכי האפליה כלפי אזרחים לא ערביים ובפרט האזרחים הכורדים,[17] וכן לפתור את בעיית משוללי האזרחות ע"פ העקרונות הלאומיים וההומניטריים הזוכים לגושפנקא בחוקה.

4. הפרדת הרשויות: אימוץ עקרון הפרדת הרשויות המחוקקת, השיפוטית והמבצעת, הקניית עצמאות לכל אחת מהן על תפקידיה המוגדרים בחוקה, והכרה מחודשת ברשויות הללו למען תהיינה רשויות ממשיות בשטח המסוגלות למלא את תפקידיהן.

5. החוקה: תיקון החוקה נעשה כורח דוחק לאור התמורות החברתיות והפוליטיות לאחר כשלון ניסיונות מיסודו של הסוציאליזם שיצאו לפועל בבריה"מ לשעבר ומדינות מזרח אירופה, ולאור התוצאות שהניבו העתקיו המעוותים של הסוציאליזם בעולם-השלישי.[18] שומה על התיקון לספק את התנאים המתאימים לקרוא לכינונה של אסיפה מכוננת לאומית שתכלול את נציגיהם של מגוון גורמי הכוח והחוגים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים במטרה לגבש חוקה דמוקרטית חדשה למדינה שתעקוף את עקרון מפלגת-ההנהגה של המדינה והחברה, מודל החזית המחזיקה במונופול על השדה הפוליטי ועקרון הדמוקרטיה העממית, ותדגיש את עקרון ריבונות העם ושלטון החוק.[19]

6. הבחירה: הכרה מחודשת בעקרון הבחירה החופשית, הישירה והחשאית בכל הרמות, מהיותו מהחשובים ביותר בעקרונות הדמוקרטיה והמנגנונים המעשיים שלה, ובעיקר בחירת נציגי-העם למוסד המחוקק. נוכחות בפועל של החברה במוסדות המדינה מותנית בתקינות הבחירות למוסד המחוקק וטוהרן, ובתפקידיו של המוסד המחוקק. אין זה אפשרי לגשר על התהום הפעורה בין המדינה והחברה, אלא, בגיבוש חוק בחירה דמוקרטית שיאפשר לכל גורמי הכוח בחברה לבחור את נציגיהם לפרלמנט על בסיס מפלגתי ויחסי, ועריכת בחירות כלליות חופשיות וטהורות תחת פיקוחה של מערכת המשפט.

7. החירויות הציבוריות: התרת החירויות הציבוריות, ובייחוד חופש הפעילות החברתית, הפוליטית וההתארגנות. חקיקת חוק דמוקרטי למפלגות ולאגודות שיבטיח פלורליזם פוליטי ומפלגתי שיבסס מחדש את חוקיותן של האגודות האזרחיות על בסיס התפקידים החברתיים שהן ממלאות.

8. שלטון מקומי: נהנה מסמכויות בפועל, ומכונן באמצעות בחירה עממית חופשית.

9. התקשורת: חקיקת חוק דמוקרטי חדש לעיתונות, פרסום, תקשורת ודברי דפוס שימסד בשטח את חופש המחשבה והדעה, ויהפוך את התקשורת הלאומית החופשית לשופר החברה על כל העושר והגיוון שהיא מגלמת בתוכה, לעינה הבוחנת של החברה על-פי האינטרס הציבורי, ולרשות רביעית הממלאת תפקיד של פיקוח, ביקורת, הכוונה ותיקון המעוות. התקשורת ממריצה את היצירתיות בכל ענפי הידע ותחומי התרבות, והופכת את התרבות-הלאומית לאחד מהיסודות של הפוליטיקה - תקשורת הנותנת יד חופשית לתחרות אתית חופשית.[20]

10. הצבא: תפקידיו הראשיים של הצבא הלאומי - הגנת הריבונות הלאומית, השבת השטחים הכבושים והגנת המשטר הדמוקרטי. פועל לפיתוח כושר הלחימה שלו, ושוקד על קיום משמעת, היררכיה פיקודית, שיתוף פעולה, מניעת עבודת כפייה, הדגשת לכידותו הלאומית ללא הבחנה מכל סיבה שהיא כולל סיבות על רקע לאומי או פוליטי או סקטוריאלי, וכן שיפור חוקי השירות-הצבאי והמילואים באופן שיבטיח צדק ושוויון בין האזרחים בזכויות והחובות.

11. הביטחון: סיום עידן מדינת-הביטחון באורח בלתי-הפיך, וכן מניעת התערבותם של מנגנוני הביטחון בחיי האזרחים וענייניהם ורתימתם לשירות-ביטחון המולדת והריגול הנגדי, והגנת ביטחון האזרח ושלטון-החוק.

2) אשר למצב הכלכלי והחברתי:

תפיסתו של האיחוד נשענת על רפורמה במבנה הכלכלי והחברתי ע"פ היסודות הבאים:

1. בניית כלכלה לאומית שמטרתה הראשית סיפוק צרכי הקהילה, קידום רמת החיים הכללית, ונשיאה במטלה של פעילות היצור והניצול האופטימלי של המשאבים האנושיים והחומריים, לאור ההתקדמות המדעית והטכנולוגית המתמשכת והמואצת בעידננו זה.

2. שימת דגש על האיזון בין התרת החירויות הכלכליות הציבוריות ושמירה על חלקו של הפיתוח הלאומי, גם במישור הסקטור הממסדי הכלכלי. החלק הזה נושא ב:
א. שמירה על הסקטור הממסדי הכלכלי בסקטורי-היצור העיקריים, ובפרט אלה מהם השוקדים על ניצול המשאבים הטבעיים, ושלהם יש נגיעה לתשתיות ושירותים ציבוריים כמים, חשמל, תחבורה, תקשורת, בריאות, חינוך והשכלה וכן עתיקות, והפיכת הסקטורים היצרניים הללו למרכזי פיתוח עיקריים.
ב. חירות הסקטור הפרטי וחיזוק תפקידם של היצרנים ויוזמותיהם, מתן חופש פעולה למנגנונים התחרותיים של השוק, וסיפוק הקלות בשירותים והקלות משפטיות בכפוף לצורך והאינטרס הלאומיים ע"פ סדרי הקדימויות של הכלכלה הלאומית וצורכי הפיתוח.
ג. תמיכתו ועידודו של הסקטור הקואופרטיבי והמשותף.

3. שיקומו של הסקטור הממסדי-הכלכלי בהתחשב ברפיון והשפל שידע והנסיגה בפעילות היצרנית שפקדה אותו, וכן השחיתות, ההשחתה, הגזל הגלוי, ההתעשרות הלא חוקית, ההברחות, המכשולים הבירוקרטיים והתערבבות המערכות זו בזו, דברים שהיו מנת חלקו.

4. חלוקתם מחדש של ההכנסה והמשאבים הלאומיים מטרתה להבטיח את רמת החיים המינימלית לכל האזרחים דרך כריכת רמת השכר המינימלית בדרישות רמת החיים המינימלית, ולספק את הצרכים הקהילתיים קרי ביטוח בריאות, חינוך והשכלה חינם, וכן הבטחת זכות העבודה וזכויות הזקנה לכל האזרחים. זאת בתנאי, על-ידי החלת חוקי-מיסוי חדשים, כגון, הטלת-מס פרוגרסיבי על הרווחים והטלת-מס מתאים על צריכת רווחה ומותרות, באופן שיבטיח רמה קבילה של צדק חברתי, ויקדם את רוב העם לרמת-חיים אנושית הולמת ובאופן שיהלום את מקומם של החוגים החברתיים בסולם היצור החברתי, ואת גודל הנטל המוטל על כתפי כל אחד מהם בפיתוח-הלאומי.

5. דאגה רצינית לחקלאות ופיתוחה, הקלת מתן ההלוואות החקלאיות, גיבוש מדיניות תמחור נכונה שתעודד את התנובה, סיוע לחקלאים בהלוואות, זרעים ודשן, הקלת ההשגה של מיכון חדיש, וכן עידוד הפעילות הקואופרטיבית בין החקלאים.

6. האיחוד הלאומי הדמוקרטי רואה ברפורמה הכלכלית רפורמה מדינית בראש ובראשונה. הוא אינו מעניק גושפנקא לקריאה להפרטה ושוק-חופשי, ואינו מתנגד להם בשל הסתגרות-עצמית ומתן גושפנקא לשחיתות בסקטור הציבורי, אלא האיחוד מתייחס לרפורמה מזווית של האינטרס הלאומי, האינטגרציה הכלכלית הערבית, וקדימותו במעלה של השוק הערבי המשותף, העשוי ליצור סוג של חלוקת תעסוקה ערבית חדשה, בהנחה שיפתח את הגבולות בין מדינות-ערב ויאפשר מעבר אנשים, סחורות והון ביניהן בחופשיות מלאה, בעזרת ערבויות משפטיות משותפות ובתעריף מכס מאוחד, ובהנחה שיכוננו פרוייקטים משותפים בכל התחומים.[21]

7. סוגיית בני הנוער משני המינים הנה סוגייה מדירת שינה; הן במה שנוגע לרמת החיים הירודה שלהם והגידול במספר המובטלים בקרבם; או במה שנוגע לעלייה בצורכיהם החומריים והנפשיים, וצימאונם לחיים אנושיים הולמים ומודרניים, המאפשרים את הפיכת כישוריהם והענקת כר-חופשי לפוטנציאל החידוש והיצירה שלהם במגוון תחומי התעסוקה והידע - או במה שנוגע לאיכות ההשכלה והתעסוקה הירודה. טיפול בנושא זה מצריך החלת שוויון והזדמנות שווה בין כל בני הנוער, ויצירת מקומות עבודה ממשיים לכולם. כן הוא מצריך, מאידך, את קידומם של החינוך וההשכלה והפיכתם למודרניים.

8. אשר למחקר מדעי: לאור התקדמות המדע והטכנולוגיה והפיכת המדע לכוח פרודוקטיבי, תופס המחקר-המדעי מקום ראשי בגידול-היצור והתקדמות החברה. שומה לעודד את המחקר המדעי בכל התחומים, להקצות שיעור מתאים מהתוצר המקומי לתחום זה, ולהקים מרכזי מחקר מדעי באוניברסיטאות ובמוסדות הציבוריים הגדולים.

9. אשר לענייני האישה: האישה מהווה את מחצית החברה, והנה יסוד מרכזי בה. היא סבלה מקיפוח היסטורי שנבע מנחשלות ורודנות, מה שמחייב הסרתן של כל המגבלות סביב בסיס השוויון בחיים הציבוריים, וזה בתורו יסייע ליצירתו של דור דמוקרטי המשתחרר מתסביכי העבר ושואף לעבר כינונה של חברה חופשית מתקדמת. [22]

10. הדת לאללה, המולדת לכולם, המדינה לכולם, ואין כפייה בדת. מתוך הנחה זו, רואה האיחוד בדת, אחד מהתחומים המרכזיים בחייהם הרוחניים של הפרט והחברה. האיחוד מתייחס אליה כסובבת סביב עקרון הידע, עקרון החופש, עקרון העשייה ועקרון הג'יהאד, הג'יהאד נגד הנפש המדיחה לרוע. זירת הפעולה בה היא צומחת, ע"פ חוקיה שלה, הנה החברה הציביליזטורית. הדת מאבדת את משמעותה הרוחנית ותפקידה המוסרי, שעה שהיא הופכת כלי בשירות המטרות הפוליטיות או הופכת לאידיאולוגיה המצדיקה ונותנת גושפנקא לכוחנות ועריצות, או מסווה לבורות, נחשלות ומניעת הקשר עם ההווה והעתיד על מזבח העבר.[23] הדת קיימת למען האדם ולמען השתפרותו והתקדמותו. רביזיוניזם בהגות הדתית, חידושה והפיכתה להולמת את העתיד הנם מהחשובים ביותר במרכיבי ההתנערות והקדמה. האיחוד מאמין בחופש המחשבה והמצפון, חופש הביטוי וחופש האמונה, ומדגיש את זכותם של כל המאמינים וחירותם לקיים את הלכותיהם הדתיות באורח המתיישב עם עקרונות הסדר הציבורי, מחזק את אחדות החברה ומעמיק את אפקט כור ההיתוך הלאומי.[24]

3) אשר לפוליטיקה הערבית והבינ"ל:

בהתבסס על תפיסתו הלאומית הדמוקרטית, סבור האיחוד כי ישנו קשר בין אוריינטצית הסגירות של המדינה לבין התלות והרודנות. אי לכך, ההתנערות הדמוקרטית על שני היבטיה המדיני והחברתי, היא שמספקת את התנאים הרלוונטיים וממריצה את הפקטורים העצמיים לעשייה האחדותית עם מגוון צורותיה וריבוי רמותיה. האחדות הערבית לא הפכה ולא תהפוך כלל לעובדה מדינית ריאלית, אלא ביחד עם תקומתה של התנועה העממית והתפתחות התודעה שלה בדבר חשיבות האחדות הערבית והכורח שלה. האיחוד עודנו מחזיק בדעה שהאחדות הערבית אפשרית ובנמצא, ושהינה התנאי הנחוץ, אך הלא-מספיק, לתקומתה של האומה וקידומה ויציאתה אל מחוץ לחומות הנחשלות והרודנות. וכן היא התנאי הנחוץ, אך הלא-מספיק, לניצחון במאבק ההיסטורי עם האויב הישראלי הציוני הגזעני; שחרור כל האדמות הערביות; השבת כל הזכויות הגזולות, ובקדימותן זכות העם הערבי הפלסטיני לאדמתו ומולדתו ולכינון מדינתו העצמאית על אדמת פלסטין.[25]

לפיכך, קורא האיחוד ופועל למען חיזוק הסולידריות הערבית על בסיס היסודות והעקרונות שיממשו את האינטרסים הלאומיים המשותפים, ישמרו אותם ויביאו לאחדות הערבית. כן קורא הוא ופועל למען חיזוק תפקידה של הליגה הערבית וקידומה, ולמען חיזוק המסגרות והארגונים החברתיים הלאומיים, כהתאחדות עורכי הדין הערביים, התאחדות הפועלים הערביים, התאחדות הפרלמנטים הערביים וכו', ותמרוץ תפקידם, מעצם היותם מסגרות עממיות לעשייה האחדותית; כמו כן, למען כינונן של מסגרות חדשות, חברתיות ומדיניות, שתחלושנה על כל התחומים, באופן שיביא לייסודן של רשתות לאומיות של מוסדות וארגונים חברתיים, אזרחיים ואגודות לא ממשלתיות, שיבצרו את המולדת-הערבית והאומות הערביות מפני ניסיונות הסתננות זרה שאינם שוככים. האיחוד סבור שעשייה אחדותית רצינית מתחילה בהנהגת דפוסי-מדיניות חברתיים, כלכליים ותרבותיים לאומיים דמוקרטיים, שימצבו את היסודות הרלוונטיים עבור האחדות הערבית, ויכשירו את הדרכים המובילות אליה. האיחוד רואה במאבק הערבי-הישראלי מאבק היסטורי שהיה כרוך מחיתוליו, ועודנו כרוך, בהתפשטות הקפיטליסטית ובתנועת האימפריאליזם המערבי, ובהמשך, בהגמוניה האימפריאליסטית מחד-גיסא, ובנחשלות ההיסטורית המתגלית בפיצול הלאומי, מאידך. כן רואה הוא בו מאבק נוכחות הקשור במאזן הכוחות הבינ"ל, האזורי והערבי, ולא רק במאזן הכוחות הערבי-ישראלי.

מאזן זה היה ועודנו לטובת ישראל, שלא היה מתרחש אלמלא הנחשלות, הפיצול והרודנות בצד הערבי. צצה הזדמנות לשנות את המאזן הזה עם ניסיון התקומה הערבית השניה אותה הוביל עבד אל-נאצר, אלא שהאומה הערבית איבדה הזדמנות היסטורית זו.[26] בעקבות רציחתו של עובר המדינה-הלאומית-המודרנית בידי הרפובליקה-הערבית-המאוחדת,[27] באה תבוסת ה-5 ליוני 1967 ובהמשך מותו של עבד אל-נאצר והתהפכות מגמתה של הגאות הלאומית-הערבית לשפל ונסיגה לאחור; זאת עד כדי הבאתו של ההווי הערבי לידי שפל, ולידי העמקתה של תופעת הדגילה במדינות נפרדות והיטמעות משטריהן של אלו במשטר הביטחון הלאומי האמריקאי,[28] וכן צמיחת הרודנות שהוציאה את הגוש העיקרי באומה אל מחוץ למעגל העשייה ההיסטורית, וכמעט שהוציאה את האומה כולה אל מחוץ להיסטוריה.[29] ההשלכות הישירות של החמרת מצב ההווי הערבי ניכרו בהסכמי קאמפ-דיוויד והסכם השלום שחתם סאדאת עם ישראל, ובהמשך בתוקפנות האמריקאית נגד עיראק[30] וההסדרים המשפילים עם האויב הציוני שבאו לאחריה.[31] אי לכך, סבור האיחוד שהמאבק הזה כרוך בצורה הדוקה ואמיצה ביותר עם מפעל התקומה הלאומית הדמוקרטית ותלוי בו.

מאבק היסטורי - כמאבק הערבי-ישראלי - אינו מוכרע בידי צבאות, גם אם ילחמו כולם יחדיו, מבלי לקחת בחשבון את עומקם החברתי של הצבאות ורמת ההתפתחות והקדמה של עמיהם. שכן הכוח הצבאי תמיד הנו הסך הכולל הסופי של פקטורי הכוח בחברה המדוברת.[32] את המאבק בו עסקינן אין מסיימים הסדרים והסכמים משפילים שחותמים משטרי מדינות נפרדות וגרורות שאינם זוכים לאמון וכבוד מצד עמיהם. עם זאת, אין מנוס שבמאבק כזה משתלבים מו"מ, הסדרים והסכמים זמניים, אותם קובעים יחסי-הכוחות ואופן התנהלותו של המאבק, כשם שמשתלבות בו מלחמות ושביתות נשק.[33] האיחוד אינו רואה באיזה מההסדרים שנערכו או עשויים להיערך, או בכולם, סוף המאבק עם האויב הציוני, אלא שלב משלביו ורגע מרגעי התנהלותו ההיסטוריים.[34] אין האיחוד מתעכב על ביטוי עמדה מילולית של קבלת ההסדרים או אי קבלתם, אלא קורא ופועל למען שינוי יחסי הכוחות שהם כפו, משחוקיותם של ההסדרים האלה הנו כחוקיות תוצאותיהם של עימותים צבאיים ישירים. שומה על האומה הערבית להפעיל התנגדות, ואין פסול בכך שתנהל מו"מ, אולם מבלי שתשכח רגע אחד שאין מנוס מכך שהמאבק הזה יוכרע לבסוף לטובת אחד משני הצדדים.[35]

על רקע הנחשלות ההיסטורית, הפיצול הלאומי, השיעבוד לשוק העולמי והכיבוש הישראלי, התבהרו יותר ויותר קווי דמותה של המדינה המאמצת קיום נפרד מהשאר, שהפכה קפיטליסטית ושהינה שבויה, מהותית, בידי משוואות הכוח האזוריות והבינ"ל והתוצאות הנובעים מהן. בסיס הממסד השלטוני ומנגנוני כוחו של השלטון החלו להעמיק את התהום בין האידיאולוגיה הלאומית והסוציאליסטית לבין האופי המעשי של ההנהגה. ובהמשך לכך, הוא העמיק את התהום בין הממסד הבירוקרטי של 1970 לבין רוב העם, שתנאיי חייו צנחו לכדי רבע הרמה שידעו שנה קודם לכן. וכי צמרת המדינה וחוג מקורביה, הם אלה אשר נטלו לעצמם את החלק הארי של המשאבים הלאומיים ותוצר עבודתו של העם.[36] בצל הגלובליזציה הכלכלית החדשה, וכללי הסדר-העולמי-החדש הנקבעים בידי החזקים, ובצל השתוללותה של ארה"ב, תוקפנותה הברברית נגד אומתנו ונגד כל העמים החלשים, זלזולה בערכים ההומניים והכללים והחוקים הבינ"ל, ותמיכתה האינסופית בציונות ובגזענות, נעשה זה הכרחי ודוחק להשיב על כנה את המדינה הלאומית המבטאת את המכלול החברתי, ולשחרר את החברה מציפורני ההתעמרות, הדיכוי והרודנות.[37]

הבה נאגד את כל המאמצים למען רפורמה ושינוי לאומי דמוקרטי לטובת הכלל. לבסוף, מכריז האיחוד הלאומי הדמוקרטי על עצמו כתנועת אופוזיציה פוליטית המאמצת את דפוס ההתנגדות האופוזיציונית הדמוקרטית הפומבית. הוא רואה בפומביות בפרט, בחירה פוליטית עקרונית שאין חזרה ממנה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. האיחוד רואה בהידברות עם כלל גורמי הכוח, המפלגות והארגונים הפוליטיים, ללא יוצא מהכלל, פתח הכרחי לחידושה של הפעילות הפוליטית בקרב החברה, ולאיחודה מחדש של הזירה הפוליטית שלה שהתרסקה לפני עשרות שנים והניבה יריבויות ואיבות שאין להן צידוק עם חלוף הזמן ושינויי הנסיבות. האיחוד קורא לכל האזרחים - גברים, נשים, בני-נוער ובנות-נוער - שלהם יש אינטרס בפועל לשינוי לאומי דמוקרטי - להתאגד סביב מצעו זה ולסייע בידי התנעתו למען חברה חופשית, מדינה לאומית ומשטר דמוקרטי.

ההנהגה המרכזית

תקנון היסוד האיחוד הלאומי הדמוקרטי:

האיחוד הלאומי הדמוקרטי בסוריה הנו ברית פוליטית של האופוזיציה הדמוקרטית, על זרמיה הלאומיים השונים, אותם מאגדת - על מגוון השקפותיהם האידיאולוגיות - מטרה משותפת, שהינה שינוי לאומי דמוקרטי וכינון מדינת צדק וחוק, שתשמור על אחדות החברה ותבטא אותה, ושהנם פועלים למיסוד איתן של הזכויות האלמנטריות של האזרח ולהחלת צדק חברתי. האיחוד הנו מסגרת הגייה, עשייה ויישום הדמוקרטיה עבור חוג של בעלי עניין בפן הציבורי, והמחויבים ליעדים הגדולים של אומתם הערבית ולמפעל תקומתה, וליציאה כנגד הגורמים המפריעים, הפנימיים והחיצוניים, הניצבים בנתיב השתחררותה, אחדותה וקדמתה. האיחוד חותר להפוך למסגרת מדינית בה מקיימים אינטראקציה הדדית, מפלגות, גופים ואישים - דרך פעילות ועשייה משותפת - לשם מימוש המצע הלאומי שלו, הנחוץ לכינון חיים פוליטיים על יסודות דמוקרטיים.

יש במסגרת האיחוד כדי לכלול חוגים מגוונים תרבותיים, מקצועיים, עממיים ודמוקרטיים, המבטאים את האינטרסים והמגמות של סקטורים נרחבים בחברה שלנו, והוא אינו מפקיע את זכותה של מפלגה כלשהי לביטוי עצמי. כן, אין הוא מפקיע את זכותם של השכבות והחוגים החברתיים השונים להפגין את ביטוים הפוליטי. קריטריון חברותו של חבר באיחוד הנו מידת תודעתו באשר לתפקידו בחברה ובמדינה, וחברות כאן פירושה פעילות, השתתפות ומחויבות לאמת למען הצלחתו של מצע האיחוד והגנת המולדת ואינטרסים של העם, וכן זכות האזרחים לביטחון, עבודה ושוויון הזדמנויות. החברות באיחוד הלאומי הדמוקרטי פתוחה לכל אזרח סורי או ערבי תושב סוריה, המסכים למצע המדיני שלו, עת מתקיימים בו התנאים הבאים:

א. מלאו לו 18.
ב. הנו דמות מכובדת בקרב החוג החברתי ממנו בא.
ג. אין נגדו חשד לשותפות לדיכוי או שחיתות במדינה ובחברה.
ד. נימנה על אחד מגופי האיחוד וממלא את מחויבותו הכספית.

זכויותיו האלמנטריות של חבר האיחוד מוגדרות כנטילת חלק בדיון סביב ובהתוויית מצע האיחוד והקו המדיני שלו בישיבות הגופים שבמסגרתו. זכותו לבטא בחופשיות את נקודת ההשקפה שלו הנובעת מאחריותו, גם בנוגע לפעילויות האיחוד ופעולותיו הכלליות, ולממש את זכות הבחירה והצגת המועמדות דרך גופי האיחוד ומוסדותיו הקיימים. כמו כן, מוגדרות חובותיו בעשייה לפרסום מצע האיחוד, הפצת הקו המדיני שלו, ביצוע החלטותיו והרחבת שורותיו. החברות באיחוד בסוריה פתוחה לכל מפלגה פוליטית או חוג או אגודה פוליטית או בעלת פן פוליטי, בתנאי שיש הסכמה למצע של האיחוד והן מחויבות לתקנון היסוד שלו. לא תתקבל שום מפלגה או אגודה או ארגון או התארגנות במסגרת האיחוד אלא בהסכמת כלל הצדדים בסגל ההנהגה המרכזית יחדיו; דהיינו לכל צד יש זכות ווטו באופן שווה על תוכן סעיף זה בלבד, כשבד-בבד רשאי כל צד שהוא באיחוד, להעלות מחדש את עניין קבלתו של ארגון כלשהו שישה חודשים לאחר הטלת הווטו על קבלתו מצד אחת המפלגות. במידה והווטו נותר על כנו, מועלה הנושא בישיבה הראשונה של המועצה הלאומית האמונה על אישורו ברוב של שני שליש מהחברים.

מבנה האיחוד:מבנה האיחוד הנו כדלקמן:
1. הועידה הכללית של האיחוד: הנה הרשות העליונה ביותר בו, ומתכנסת כל שלוש שנים בהתאם לקריאה מצד המועצה הלאומית או שליש מחברי הועידה הכללית.
2. המועצה הלאומית: נבחרת מתוך הועידה הכללית.
דצמבר 2001
==

הערות והסברים

[1]הנוסח הזה פורסם ב-2001 עם תוספות אחדות, אך הוא משקף היטב את המצב בסוריה ב-1979 בעת שהוחלט על הקמת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי". הנוסח המלא בערבית מופיע בפרק נספחים, כפי שפורסם ב-20 בדצמבר, 2001.
[2]המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית בראשותו של ריאד אל-טורק פרשה מהמפלגה הקומוניסטית הסורית של חאלד בקדאש ב-1972. בשל בפעילותו האופוזיציונית ריאד אל-טורק נכלא בכלא הסורי למשך שנים רבות ורק ב-2002 הוא השתחרר מהכלא בלחץ ארגונים בינלאומיים.
[3]זאת תוספת למצע שפורסם ב-1979, והמשמעות היא כי לאחר למעלה מ-20 שנה המצב בסוריה לא השתנה גם לאחר מותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000.
[4]שימת דגש על הרעיון הדמוקרטי.
[5]השרירות של השלטון בסוריה שניהל מדיניות דיכוי ומעצר כלפי אזרחים ללא כל זיקה פוליטית לצד אלה שכן היתה להם זיקה פוליטית כלשהי.
[6]למשל ריאד אל-טורק שנכלא לשנים ארוכות ושוחרר רק בתחילת פברואר 2002. ריאד אל-טורק היה בן 72 כששוחרר מהכלא הסורי בלחץ האיחוד האירופאי וגורמים בינלאומיים אחרים. ריאד אל-טורק שוחרר בתחילה ב-1998 לאחר 18 שנים של בידוד, ובסוף 1998 הוא נכלא שוב עד לפברואר 2002. אינטלקטואלים סורים אחדים נעצרו רק משום שהשתתפו בכינוסים פוליטיים של "מפלגת הפועלים המהפכנית", כך למשל נעצר המשורר הסורי מערוף אל-ג'ארח בנובמבר 1998 בשל החשד לקשר עם "מפלגת הפועלים המהפכנית" ועם "האיחוד הלאומי הדמוקרטי".
[7]זיקה הדוקה בין הרעיון הלאומי לרעיון הדמוקרטי ושניהם אינם סותרים זה את זה, בניגוד למגמה שרווחה בקרב מפלגות קומוניסטיות ומרקסיסטיות בשנות ה-60. זהו מהפך גדול שהתרחש במפלגות אחדות בדומה למהפך שעבר יאסין אל-חאפז.
[8]דהיינו המצב בסוריה נותר כשהיה, ובתחומים אחדים המצב הורע.
[9]אינטלקטואלים אחדים טוענים כי שיטת המשטר הרווחת בעולם-הערבי רואה את האזרחים כנתינים בלבד או כ"ילדים ונשים" חסרי-הבנה הזקוקים להגנה, ומכאן הם גם משוללי זכויות אזרחיות.
[10]בעיקר הנאמנות העדתית העלווית.
[11]מצב שלא השתנה מאז 1963 בעת הפיכת הבעת' באותה שנה.
[12]בדומה למה שיאסין אל-חאפז כתב בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות".
[13]האיחוד הלאומי הדמוקרטי ביקש לציין שעם מותו של חאפז אל-אסד נפתחו בפניה של סוריה אפשרויות חדשות שיש לנצל אותן כדי לשנות את פני החברה.
[14]הדגשה כי מאז הפיכת הבעת' במרץ 1963 המצב בסוריה הלך והחמיר בניגוד להבטחות שניתנו בתחילה.
[15]על-פי הערכות שונות ישנם מאות נעדרים סורים, לבנונים, ירדנים ופלסטינים שהשלטון בסוריה לא שיחרר כל מידע לגביהם במשך עשרות השנים האחרונות. על-פי מקורות של אנשי אופוזיציה בסוריה המספר עומד על כ-17,000 איש נעדרים.
[16]רמז לדומיננטיות של העדה העלווית על חשבון עדות אחרות במדינה.
[17]תפיסה בדבר ערביותם של הכורדים כפי שביטאו זאת אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז. בקרב העדה הכורדית, יאסין אל-חאפז זוכה להערכה רבה בשל גישתו הרואה את הכורדים כבניה של האומה הערבית וחלק אינטגרלי ממנה. גישה זו זהה לגישתו של ג'מאל אל-אתאסי, הזוכה אף הוא להערכה רבה מהציבור הכורדי ברחבי-העולם.
[18]הודאה חשובה בדבר כישלונו של הסוציאליזם המדעי ברחבי העולם.
[19]בלשון אחרת, לא מפלגה נוסח "מפלגת הבעת'", כ"מפלגה מנהיגה", אלא מפלגה בנוסח הליברליזם המערבי.
[20]לתקשורת יש תפקיד של "רשות רביעית" המפקחת על שלושת הרשויות האחרות, בדומה לרעיון הליברלי-דמוקרטי הרווח.
[21]הרעיון של איחוד כלכלי של העולם הערבי, ברמה כזו או אחרת, משותף לרבים מקרב האינטלקטואלים הערבים.
[22]זהו לא מס שפתיים מודרני, אלא שאיפה אמיתית וכנה להביא לשינוי בתפקידיה המסורתיים של האישה הערבייה.
[23]אליאס מורקוס ביטא גישה דומה פעמים אחדות מהלך פעילותו האינטלקטואלית.
[24]"כור ההיתוך הלאומי" הנו רעיון מרכזי בסוריה המפולגת לעדות ודתות המסוכסכות ביניהן לאורך שנים רבות.
[25]אחדות העולם הערבי עדיין מהווה, אם כן, יסוד חשוב בתקומתו של העולם הערבי. אך בניגוד לעבר, אחדות זו אינה חזות-הכל אלא היה מהווה חלק בבניין המחודש של האומה הערבית.
[26]"האיחוד הלאומי הדמוקרטי" עדיין רואה בנאצריזם הזדמנות שהוחמצה לאיחוד כולל של העולם הערבי.
[27]הקמת "הרפובליקה הערבית המאוחדת" בין מצרים לסוריה ב-1958.
[28]כמו ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ.
[29]הכוונה לסוריה ועיראק.
[30]מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 בעקבות פלישת עיראק לכוויית.
[31]הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לפלסטינים.
[32]כפי שיאסין אל-חפאז כתב בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", הכוח הצבאי בלבד אין בו די להכריע מאבק היסטורי שכזה, שכן על-מנת להכריע במאבק, כל החברה הערבית צריכה להגיע לרמת פיתוח גבוהה במישור הכלכלי, החברתי, הטכנולוגי, התודעתי וכדומה. כל אלה יחדיו מהווים עוצמה היכולה להכריע את ישראל.
[33]דהיינו, החולשה הצבאית, המדינית, הכלכלית והטכנולוגית של העולם הערבי מאלצת אותם לחתום על הסכמים, אך אלו הם רק הסכמים זמניים שניתן להפר אותם לכשישתנו הנסיבות לטובת הערבים. רעיון זה דומה לרעיון של אליאס מורקוס כשטען כי יש לקבל את החלטת 242 בשם המציאות הקיימת בעולם הערבי. רעיון זה מקבל גם הכשר הלכתי על-פי השריעה (ההלכה) המוסלמית.
[34]"האיחוד הלאומי הדמוקרטי" אינו יוצא נגד הסדרים מדיניים מאחר והם נתפסים בעיניו כזמניים עד לשינוי מאזן הכוחות בין הצדדים. עיקרון זה מקובל גם על האסכולה הדתית האסלאמית.
[35]דהיינו "משחק סכום אפס" – ניצחונו של האחד הוא תמיד הפסדו של השני, במשמעות של להיות או לחדול. והמשמעות היא שהמאבק ימשך עד לניצחונו של אחד הצדדים באופן מוחלט. מבחינת הניצחון הערבי על ישראל המשמעות היא ברורה, אולם מה המשמעות של ניצחון מוחלט של ישראל בעיני הערבים? האם עצם קיומה של מדינת ישראל בגבולות כאלה או אחרים מהווה ניצחון ישראלי על העולם-הערבי? חשוב לזכור כי תוצאות מלחמת ששת-הימים מהדהדים עדיין בכל רחבי העולם-הערבי למרות עשרות השנים שעברו מאז, וימשיכו להדהד עוד עשרות שנים גם אם יחתמו הסכמי שלום בין ישראל לבין מדינות-ערב הסובבות אותה.
[36]כאשר אסד תפס את השלטון ב-1970 התעמולה הסורית קראה להפיכה "תנועת התיקונים", דהיינו היה כאן ניסיון ליצור דימוי חיובי לתפיסת השלטון בכוח. האיחוד הלאומי הדמוקרטי טען כי לא רק שלא היה כאן תיקון, אלא המצב הורע פי כמה וכמה.
[37]להשיב את "המדינה הלאומית" ולא את המדינה העלווית שנוצרה בסוריה מאז הפיכת הבעת' ב-1963, ובעיקר מאז עליית חאפז אסד לשלטון ב-1970.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מצע האיחוד הלאומי הדמוקרטי - בסוריה". 16 באוקטובר 2006, The Middle East Documents. (כל הזכויות שמורות לד"ר יוחאי סלע).