Wednesday, October 25, 2006

נאום עבד אל-נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה: כתוצאה מפירוק האיחוד עם סוריה ב-1961, עבד אל-נאצר הסיק כי שוררת חוסר-בהירות אידיאולוגית בנוגע לאיחוד הערבי ולתפקידה של מצרים בהובלתו של תהליך רב-חשיבות זה. גם אם לנאצר היו ספקות לפני האיחוד עם סוריה בשל חוסר-הבהירות האידיאולוגית, ספקות אלה הוסרו כליל לאחר פירוק האיחוד עם סוריה. יתרה מזאת, היה צורך לשקם במהירות את היוקרה של מצרים כמנהיגת העולם-הערבי. על כן, הבהירות האידיאולוגית היתה נדרשת לנוכח החלל-הריק שנוצר לאחר פירוק האיחוד בין מצרים לסוריה – אם לא מעשית (איחוד בפועל) אז לפחות מילולית (אידיאולוגית). המצע האידיאולוגי המעודכן כונה "אמנת הכוחות העממיים". אמנה זו סקרה, בתחילה, את תפקידה של "מהפכת הקצינים" במצרים, סיבותיה, משמעותה וייעודה. כבר בתחילת האמנה, הובאו ששת העקרונות ש"נמסרו" מהעם המצרי לידי "חלוצי המהפכה שגויסו מקרב הצבא", והם אלה שביצעו את מהפכת יולי 1952 שנבע מ"רצון העם המצרי". הלוליינות המילולית הזאת נדרשה כדי להראות לעיני-כל שהצבא המצרי והעומד בראשו – נאצר – מגלמים בתפקידם את "רצון העם המצרי". ואלה הם ששת העקרונות שהובאו באמנה:

1. העיקרון הראשון היה, כי יש לחסל את האימפריאליזם והנלווים אליו מקרב הבוגדים המצרים, לשם עמידה בפני השתלטותו של הפיאודליזם.

2. העיקרון השני היה, כי יש לחסל את הפיאודליזם לשם עמידה בפני ניצולם של מקורות ההון לטובת קבוצה של קפיטליסטים.

3. העיקרון השלישי היה, כי יש לחסל את המונופולים ואת השתלטותו של הקפיטל על השלטון לשם עמידה בפני ניצול.

4. העיקרון הרביעי היה, כי יש להקים צדק חברתי לעמידה בפני המזימות שמגמתן החלשתו של הצבא, וניצול כוחו הנותר למען איום על החזית הפנימית שהיתה דרוכה לקראת המהפכה.

5. העיקרון החמישי היה בדבר הקמתו של צבא לאומי חזק, כדי לעמוד בפני הזיוף הפוליטי שניסה לטשטש את ציוני האמת הלאומית.

6. העיקרון השישי היה להקים חיים דמוקרטיים בריאים.

באמנה דובר גם על "הכרת המפכה", "תולדות המאבק המצרי", "לקח התבוסה" של מהפכת 1919 "על הדמוקרטיה הנכונה", "הגשמת הסוציאליזם ובעיותיו", "האיחוד הערבי" ועל "מדיניות חוץ". כאשר הוגשה האמנה לציבור המצרי, הדבר נעשה בשידור חי באמצעות רדיו קהיר, ב-21 במאי 1962.

במאי 1962, התקיימה הישיבה הרביעית של הועידה הלאומית בקהיר שדנה בנושא "האחדות הערבית". נושא זה היווה הזדמנות בלתי-חוזרת מבחינתו של נאצר להשמיע את דבריו ולנתח את המשגים שנעשו בתקופת האיחוד עם סוריה.

עבד אל-נאצר התייחס באריכות ובפירוט רב לתקופת האיחוד בין מצרים לסוריה. הדברים שודרו מלואם ברדיו קהיר, והם נועדו כדי להשמיע את השגותיו בעניין זה לכל העולם-הערבי.[1] סביר להניח שדבריו נשמעו היטב ובקשב רב, מקצה העולם הערבי ועד קצהו, וזאת בעיקר לנוכח דמותו ותדמיתו של עבד אל-נאצר בציבוריות הערבית. הדי הנאום הגיעו גם לאוזני אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז שהחלו לתכנן, יחד עם אחרים, את הצעד הפוליטי-אידיאולוגי הבא שלהם.

כבר בפתיחת הדברים, נאצר התייחס לנושא עצמו שעמד על הפרק - האחדות הערבית: "בהיותי אדם זהיר הבהרתי בזמנו, כי יש צורך בשהות כדי ללמוד שאין לבלבל את העמים ולהוביל אותם לעבר אחדות... ופתאום לדבר על איחוד פדרלי, ואחר-כך על איחוד קונפדרטיבי,[2] ושוב ניתוק. העם (הערבי) חייב להתבסס על יסודות מושלמים. באותו זמן השיבו המנהיגים הסורים, כי הם מעונינים באחדות. אמת היא, שהעם הניע את כל המנהיגים לצעד זה. היתה זו מעין כפיית רצון-העם. כל אחד מהמנהיגים האלה דימה כי יזכה בהישג כתוצאה מהאחדות". נאצר הטיל אשמה על המנהיגות הסורית של 1957 בכך שהיה להם מניע אישי לפעול למען איחוד עם מצרים, וזו הנקודה החשובה כבר בתחילת דבריו.

וכך, המשיך נאצר לנתח את המעשים והמחדלים שהיו בתקופת האיחוד עם סוריה, והוא אף סקר את הקשיים שעמדו בפני האחדות בין מצרים לסוריה, לרבות ניסיונו של המלך סעוד לשחד את עבד אל-חמיד סראג'. לא רק זאת, לצד החתירה הפנימית נגד האיחוד מצד שאר מדינות-ערב, נאצר האשים גם את ישראל והאימפריאליסטים בכך שהם שיתפו פעולה עם הקומוניסטים והריאקציה הערבית נגד האיחוד. "בתוך סוריה נתקלנו בריאקציה, בקומוניסטים ובאופורטוניזם. הריאקציונרים העמידו פנים כאילו הם תומכים באחדות, ובאותו זמן הם השתמשו למטרותיהם בכספי המלך חוסיין. הוא הדין לגבי הקומוניסטים שמהיום הראשון של האחדות עשו יד אחת עם הריאקציה בסוריה נגד האחדות".

לעניין הקומוניסטי ותפקידו התייחס נאצר פעמים אחדות בעבר. אולם לצד הגינויים בריש גלי, נאצר לא היה עיוור לכך שהטלת אשמה באמצעות המילה "קומוניסט", היתה עניין רווח בפוליטיקה הערבית של אותה עת – כפי שיובהר בהמשך. לטענת נאצר, "חתירתם של הקומוניסטים בסוריה, הניעה אותם לשתף-פעולה אפילו עם הריאקציה נגד חוק הרפורמה האגרארית, בעוד הם דוגלים בהלאמת הקרקעות ומסירתם לידי העם".[3] בהמשך דבריו של נאצר, הוא העלה את אחת הטענות החשובות ביותר שגרמו לפירוק האיחוד. דהיינו, הכוחות הצנטריפוגליים הקיימים בסוריה, חזקים מכל הרעיון של אחדות בין-ערבית. "תופעות רבות", אמר נאצר, "שרדו מהתקופה שלפני האחדות, כגון, האיבה המפלגתית הקשה וסכסוכים ישנים בין מדינאים ותיקים. כיום אנו מוצאים בסוריה אנשים החיים בשפע וכל טוב". לצד הביקורת על אופייה של הפוליטיקה הסורית, לדעת נאצר, מצבה הכלכלי של סוריה השתפר לעין-ערוך בעקבות האחדות, וזאת בשל מדיניות הלאמת הקרקעות ו"חוק הרפורמה האגרארית", שהותקף מכל עבר. בהמשך הראיון, נאצר הביא דוגמאות אחדות, כדי להדגים את הדיאגנוזה שלו על הפוליטיקה הסורית ועל אישים אחדים שדחפו במרץ לאיחוד של 1958. וכך תיאר נאצר את התפתחות הדברים מייד לאחר כינון האיחוד מנקודת מבטו:

"אחרי האחדות, היו בסוריה אנשים שכל אחד מהם ביקש להשתלט ולהיבנות מהאחדות. רצינו ללכד את כל הגורמים ולהתעלם מזרמיהם. עוד ביום הראשון של כינון הממשלה, בפברואר 1958, ביקש אכרם אל-חוראני להדיח את עפיף אל-ביזרי מפיקוד הצבא בגלל היותו קומוניסט. אמרתי לחוראני: כיצד אפטר את מפקד הצבא יום אחד אחרי שניהלתי עמו ועמך, יחד, משא-ומתן על האחדות? הבהרתי, כי יש להמתין ולראות כיצד ינהג ביזרי בעתיד. הוויכוח, שבו נכח גם עאמר, נמשך עד לאור הבוקר. הם עמדו על כך שביזרי יודח, ואילו אני גמרתי אומר לא להדיחו בלי סיבה. כך נתגלה החיכוך הראשון ארבעה ימים אחרי כינון האחדות. מאוחר יותר הובהר לי כי הם ביקשו למנות איש מאוהדיהם שישתלט על הצבא. אח"כ התפתחו נסיבות שונות. ביזרי התפטר, ואז הם ניסו שוב למנות איש מאוהדיהם בצבא. לפיכך, היתה הבעיה שעמדה לפנינו בסוריה, בעיית האופורטוניזם. זכור לי שאחרי ההפיכה בעיראק נערכה פגישה בה השתתפו עאמר, סראג', עוודאללה, מוסטפא חמדול ואכרם אל-חוראני. חוראני אמר בפגישה זו: 'אנו חייבים לטהר את עצמנו. בתוכנו בממשלה יושב שר בוגד המקיים קשרים חשודים עם האמריקאים ועם ברית-בגדאד'. אני אמרתי: זהו דבר מוזר. מיהו השר הבוגד? חוראני אמר כי מדובר באמין אל-נפורי.[4] אמרתי, כי בשום פנים ואופן לא אוכל לקבל האשמות סתמיות בצורה זו וכי המאשים חייב להוכיח שהשר הוא בוגד. אני לא אפטר אותו מהממשלה או אדון אותו לכף-חובה רק על סמך דבריך. חוראני עמד על כך שאין להשאיר את השר הנזכר בממשלה, ואני הדגשתי לפניו כי לא נוכל לפעול באווירה כזאת של אשמות. ברור שהכוונה היתה חיסול אנשים דבר שאני מתנגד לו"... "כך היתה התנגשות עם אכרם אל-חוראני. היתה זו התנגשות עם האופורטוניזם. אחר-כך בא צלאח אל-ביטאר ומסר לי שסראג' עשה כך וכך וכי הוא נלחם בבעת'יסטים. למחרת הזמנתי את סראג' ואמרתי לו את הדברים המיוחסים אליו. הרי זה משגה, הוא נשבע, וכי אין שחר לדברים האלה וזהו ניסיון לפגוע בו על רקע אישי. הפגשתי את סראג' עם ביטאר, וביקשתי מהאחרון לחזור על דבריו בנוכחות סראג'. הוא התבלבל ולא יכל לומר דברים מוגדרים".

עבד אל-נאצר מצטייר כאן כדמות שמפשרת ומבררת את העובדות לאשורן, בסבך התככים הפוליטיים בין אישים סורים שונים. זוהי הדמות "האבהית", אבי האומה הערבית החדשה, שנאצר רצה להצטייר בה. הציבור הערבי בכללותו קיבל ברצון רב, מתוך כמיהה עזה למנהיגות פטריאכלית לעיתים עד כדי עיוורון, את הדמות הסמכותית והמפשרת ברוחב-לב, כפי שעלה בדבריו. נקודה חשובה אחרת הנובעת מדבריו היא, עירוב התחומים בין פוליטיקה וצבא. עניין זה, יקבל ביטוי ברור בכתביהם של אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז כבר בתחילת 1963, מתוך ראיית הנולד ופיכחון פוליטי הנובע מהיכרות אינטימית של החיים הפוליטיים בעולם-הערבי. וכך ממשיך עבד אל-נאצר לתאר את מסכת האינטריגות שליוו את תקופת האיחוד:

"פעם ביקשתי להתייעץ בקשר למינוי ראש המועצה המבצעת וכולם יעצו לי למנות את סראג' ואומנם כך עשיתי. לאחר זמן-מה התלונן השר עבד אל-כרים על סראג',[5] ואז אמרתי לו: הרי בעצמך הצעת את סראג' לתפקיד זה. הוא השיב לי: אני הצעתי אותו לתפקיד זה כדי שאויביו יתנפלו עליו ויחסלוהו. שאלתי את עבד אל-כרים: האם עצות מסוג זה אתה משיא לי? אלו הן דוגמאות של אופורטוניזם והתככים שעמדו בדרכנו ושיתכן שבגללם הולכנו שולל בידי כמה אנשים וקצינים. אינני מכחיש שנעשו משגים, שכן הקצינים המצריים שהיו שם עשו משגים והוא הדין לגבי הפקידים. כל אחד עלול לשגות..., אך לא ניתן לתקן דבר שנשבר".

"אח"כ בוצעה הפיכת ה-28 בספטמבר (1961) והם קיללו וגידפו את האחדות ואת עבד אל-נאצר כשלכל אחד מהם יש מטרה משלו. הוכח כי ישנם קצינים שקיבלו כספים, וכי מאמון אל-כוזברי[6] קיבל מיליוני לירות, ואילו חיידר אל-כוזברי קיבל כספים מהמלך חוסיין לביצוע ההפיכה. כידוע ניגש האחרון לביתו של עאמר כדי להורגו, אך עאמר לא היה בבית. כן הוכח שפייסל אל-חוסייני קיבל כספים ושהוצאו 12 מיליון לירות שעדיין לא ידוע מי קיבל אותן. אני סירבתי אז להתמקח, שכן מוטב להגיע לניתוק ולהיאבק שוב למען האחדות ובלבד לא להתמקח עם אנשים שביצעו את ההפיכה".

בהמשך דבריו של עבד אל-נאצר הוא התייחס באריכות לתפקידם של הקומוניסטים בסוריה ובעולם הערבי בכלל: "הריאקציה לא נסוגה, אך בטוחני שהיא הולכת לקראת קיצה ואין מנוס מהתנגשות מלאה בין הלאומיות והריאקציה בסוריה. זהו דבר שאין מנוס ממנו, שכן הלאומיות בסוריה לא תרכין ראש בפני שיטות הריאקציה".

"אשר לקומוניסטים, הרי איבתם לנו בסוריה ובלבנון אינה יודעת גבול. הם עושים יד אחת עם המלכים חוסיין וסעוד ועם כל הגורמים – עם הטורקים ועם ברית-בגדאד, כשהדבר היחיד שמפחיד אותם הוא עבד אל-נאצר ורע"ם, וזאת מפני שאנו דוגלים בעקרונות ורעיונות, ומפני שאנו השמטנו את הקרקע מתחת לרגליהם".

"הקומוניסטים מצאו הזדמנות בעיראק שם רצחו בני אדם, גררו את גופותיהם וקברו אותם חיים. על כך העידו התמונות שראינו. ראינו את מרחצי-הדמים ההמוניים שהם ערכו. האם סבורים הקומוניסטים שהעם הסורי יניח להם לעולל לו כשם שעוללו בעיראק? העם הסורי יגרור את גופותיהם לפני שיגררו את גופותיו שלו. הוא יתלה אותם לפני שיתלו אותו".

"אם הם למדו לקח ממרחץ הדמים שערכו בעיראק והגיעו למסקנה שעליהם לפעול על-ידי הולכת שולל ושיתוף פעולה עם הריאקציה כדי להשתלט שוב בסוריה – הריני לומר להם, כי זהו חלום רחוק שלא יתגשם, כי הלאומיות הסורית לא הרשתה לאיש להשתלט עליה. אף-על-פי שהולכה שולל לזמן מה, הרי אי-אפשר להוליכה שולל כל הזמן. היוכל האופורטוניזם, שראשו עומד כיום אכרם אל-חוראני,[7] להוליך את האנשים שולל? חוראני ניגש לקצינים ואמר להם: הנטרפה דעתכם עד כדי כך שתבקשו אחדות? הרי, אם נאצר ישוב לסוריה, (הוא) יציב עמודי תליה לכל מבצעי הפיכת ה-28 בספטמבר".

"אני שואל: בשביל מי הצבנו עמודי תליה עד כה? הרי אנו לא עשינו זאת. מי שרצה להציב עמודי תליה הוא אכרם אל-חוראני. הוא רצה להשתלט על הצבא ומינה אנשי שלומו כדי להגשים את שאיפותיו והוא מוכן להקים עמודי תליה לכל אדם חוץ מחוראני עצמו. אולם אנו לא הקמנו עמודי תליה לאיש. הדברים הנשמעים היום מפי אכרם אל-חוראני והקומוניסטים, מטרתם היא העברת האנשים הטובים מן הצבא. הכוונה היא לאנשים הדוגלים באיחוד ובלאומיות הערבית. אכרם אל-חוראני והקומוניסטים משמיעים דברים אלה בשעה שהם עורכים תוכנית לחיסול אלה הדוגלים באיחוד ולאלה התומכים ביסודות הלאומיים, מפני שהם חוששים מהאיחוד. הם מכריזים, כי נאצר יציב בשבילם עמודי תליה, ואילו באותו זמן הם מכניסים לכלא אל-מאזה[8] אנשים בכירים. הם עצרו 65 אנשים, לאחר מכן עוד 12, ושוב עוד 15. המעצרים בצבא הסורי – בקרב קצינים הדוגלים באיחוד הערבי ובקרב החיילים והמשק"ים הדגולים בשאיפה זו – נמשכים".

"באותו זמן שהם מבצעים מעצרים, הם מכריזים שהם פועלים למען האיחוד. הם הרכיבו ועדה הכוללת חברים המתנגדים לאיחוד. אכרם אל-חוראני התחיל כבר מתחילת החודש זה להתקיף אותנו, להתקיף את האיחוד ולהתקיף את מצרים. זה לא הגיוני שהאיחוד יוקם על-ידי איש התוקף את האיחוד. הוא מעונינים שהפיצול ימשך כדי שהוא יוכל לשלוט. זהו הנושא המעניין את העם הסורי ועל-סמך זה הוא יצטרך להחליט. אני בטוח שהעם הסורי לא ייתן לריאקציה שום פתח, מאחר שזהו נגד ההתפתחות הטבעית של ההיסטוריה ונגד עצם טבעו של העם הסורי".

"האופורטוניזם לא יוכל לפגוע בעם הסורי מפני שהוא חזק ממנו. כן, לא יוכלו הקומוניסטים לגרור על האדמה (את) גופותיהם של בני-העם הסורי, מאחר שהוא יגרור אותם לפני שהם יעשו לו זאת. אכרם אל-חוראני והקומוניסטים לא יוכלו לפגוע בצבא הסורי, כיוון שתמיד הוא נשא את דגל הלאומיות הסורית והלאומיות הערבית. אין האיחוד דבר קל, זהו דבר קשה. לפני ההפיכה של שנת 1952 לא הסתכלנו אל מה שמעבר לחצי האי-סיני. מה שנתן לנו להתעורר זוהי מלחמת פלסטין בשנת 48. אנו התעוררנו לאחר שפגע בנו אסון גדול, ואז התחלנו להסתכל אל מעבר לחצי-האי סיני והרגשנו כי תקוות הערבים ותקוותינו הן משותפות. אחר-כך נענינו לאיחוד ברצון. אכרם אל-חוראני טען למן היום הראשון, שהאיחוד הוא אימפריאליזם מצרי וכי אין בו שותפים. עלינו היה למנות את מי שהם רוצים, את אנשי שלומם, ולתת להם שלטון של המשרות השונות, שאם לא כן האיחוד הוא השתלטות מצרית".

"גם הריאקציה, שהסכימה לאיחוד, דקרה אותו מהגב כבר ביום הראשון. כל אחד חשב, שאם הוא ילחם באיחוד הוא יוכל לתפוס את השלטון וסוריה ולאלץ את העם הסורי לפעול לטובת שכבת הנצלנים. הפגיעה באיחוד חתרה להחזיר את השלטון של השכבה בדיקטטורית והריאקציונית לסוריה. האופורטוניסטים מנפנפים בסיסמאות הסוציאליזם, החירות והאיחוד, ואילו את האיחוד הם דקרו מן הגב, בסברם שעל-ידי תמרון פוליטי נאפשר להם ליטול את השלטון בסוריה בידם. גם הקומוניסטים לחמו באיחוד בחשבם שזה ייתן להם אפשרות להפיץ את הקומוניזם בסוריה. ואילו ישראל, לחמה באיחוד מאחר שהיא בכלל נגד איחוד ערבי. היא רוצה צבאות ערביים מפוצלים. הוא הדין לגבי הריאקציה הערבית וברית-המרכזית שנלחמו באיחוד. כאשר הגענו להפיכה של 28 בספטמבר 1961 האם היינו צריכים להתייאש? לא ולא, אנו נילחם מחדש ואנו מאמינים, כי העם הערבי, הן במצרים והן בסוריה, יתגבר על אויביו. העם הסורי יוכל להתגבר על תמרוני הריאקציה, האופורטוניזם והקומוניסטים, והוא (העם הסורי) עתיד להקים בארצו שלטון לאומי מקודש ויעיל שיאפשר את חידוש האיחוד הערבי (עם מצרים)".

למרות כל האמור לעיל, האיחוד עם מצרים הכשיר את הקרקע לקליטת רעיונות סוציאליסטים, שעוררו את המעמדות השונים בסוריה ליטול חלק בשינויים כלכליים וחברתיים שהתחוללו בתקופת האיחוד. כך, שבאופן תודעתי-פוליטי החברה הסורית, לפחות בחלקה, היתה נכונה להתמודד עם התפיסה של מוביליות חברתית, שלטווח ארוך נתנה את אותותיה בדרכה העצמאית של סוריה במישורים שונים, הן כלכלית והן פוליטית. יתרה מזאת, האיחוד עם מצרים, למרות כישלונו, עורר גל מהפכני בסוריה עצמה וברחבי העולם-הערבי.

כאשר הסתיימה תקופת האיחוד שבין מצרים לסוריה בספטמבר 1961, בהפיכה צבאית שנעשתה בידי קבוצת קצינים סורים ששלטה בעמדות מפתח בצבא, הונח היסוד להתפתחות קו פוליטי וחברתי, השונה מזה שהיה עד כה. קבוצת קצינים זו לא היתה הומוגנית מבחינה פוליטית, ופעלו בה שתי קבוצות בעלות נטיות שונות: הקבוצה הימנית ששללה באופן מוחלט את האיחוד עם מצרים, וקבוצה השניה דגלה באיחוד עם מצרים, אך על בסיס של יסודות חדשים, שלפיהם סוריה היא בת-ברית שוות-ערך למצרים. לדעת קבוצה זו, איחוד מחודש על בסיס פדרטיבי ינטרל את הדומיננטיות של מדינה אחת על רעותה – ובעיקר זו המצרית על סוריה. ואכן, בשנים 1961-1962 התקיימו פגישות אחדות בין סוריה למצרים כדי לדון על אפשרות זו. אולם, נשיא מצרים עבד אל-נאצר, סירב לדון בהסדר חדש על בסיס של פשרה, והמשא-ומתן הופסק תוך כדי האשמות הדדיות בעיתונות המצרית והסורית.

כאמור, המשטר החדש בסוריה היה מורכב משתי קבוצות עיקריות, כאשר הפלג השמרני שאף לשמר את הסדר והחברתי והכלכלי שהיה קיים עד לאיחוד עם מצרים, תוך כדי החזרת השיטה הקודמת על כנה. ברוח זו התבצעו מספר צעדים כגון, בוטלה הלאמת הבנקים והואטה הרפורמה האגרארית תוך כדי העדפת בעלי-הקרקעות הגדולים. צעדים אלה עוררו את האגף הרדיקלי-מודרני, בקרב קציני הצבא, לפעול במטרה לבלום את החזרת השיטה הישנה כפי שתוארה כאן בקצרה. מעט לפני הגשת "אמנת הכוחות העממיים" במצרים, האגף הרדיקלי תפס את השלטון בסוריה באפריל 1962. לאחר נאומו של עבד-אל-נאצר, בזמן שהועידה דנה ב"אמנה" ועסקה רבות הן האיחוד והן בתפקידיהם של סורים אחדים בהכשלת האיחוד, אי-אפשר היה להשאיר את הזירה הבין-ערבית ללא תגובה סורית נאותה
.
==

[1]רדיו קהיר, 27 במאי 1962. ארכיון משרד החוץ, מובא כנספח לתמצית מס' 3815, 6 ביוני 1962.
[2]התאגדות של מדינות אחדות בתחום מסוים או בתחומים מסוים מבלי לפגוע בעצמאותן וריבונותן.
[3]זאת גם הנקודה החשובה שהעלה הפלג המרקסיסטי של מורקוס ואל-חאפז בביקורת כלפי בקדאש במכתב שפורסם בעיתון אל-צאחפה ב-1959.
[4]סורי, היה שר-התחבורה בממשלת קע"ם עד ל-1961. השתתף בקרבות מלחמת-העצמאות ב-1948. ב-1954 היה נספח צבאי בבנדונג, ב-1955 היה מפקד אזור אל-חמה, וב-1957 התמנה לראש אגף מודיעין ולסגן הרמטכ"ל.
[5]בתקופת האיחוד, סראג' היה שר-הפנים בסוריה – התפקיד המשמעותי ביותר במסגרת קע"ם. לאחר פירוק האיחוד, סראג' הצליח לברוח למצרים, שם הוא קיבל מקלט מדיני.
[6]מאמון אל-כוזברי – 1918-1998. נולד בדמשק, לימד משפטים באוניברסיטת דמשק וכיהן כיושב-ראש הפרלמנט הסורי 1953-1954, בתקופת שישכלי. כיהן כראש-ממשלה לתקופה קצרה לאחר פירוק האיחוד עם מצרים ב-1961, ולאחר מכן כיהן כיושב-ראש הפרלמנט. לאחר הפיכת הבעת' ב-1963, כוזברי נאלץ לעזוב עזב את סוריה למרוקו שם התגורר עד למותו.
[7]בתקופת האיחוד, אכרם אל-חוראני כיהן כשר המשפטים וסגן הנשיא. חוראני שיתף פעולה עם הקצינים שפירקו את האיחוד בספטמבר 1961.
[8]כלא אל-מאזה היה, עד לאחרונה, בית-כלא לאסירים פוליטיים בסוריה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע "נאום עבד אל-נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה", 25 באוקטובר 2006, The Middle East Documents
.

5 comments:

Johnny Ong said...

my my, what language is this?

Dr.Yohai Sela said...

Hebrew, my dear, Hebrew

Anonymous said...

הגעתי לכאן דרך האתר
http://the-mef.blogspot.com/

הנאום של נאצר חשוב ותורם להבנת האירועים מהצד המצרי.
תודה

Anonymous said...

Very important speech, thanks

Anonymous said...

I like this blog. Thanks from Germany.

Isabel